יש פסוקים המהדהדים זה לתוך זה. אין בהם חזרה על מה שכבר נאמר. בת קול האחת מוסיפה על הקול שבחברתה, וקולה של הראשונה מתפרש בהד שהיא עושה בקול השנייה. משל לדבר הפסוק "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" [שמות י"ב, מ"ט]. הפסוק דומה בעניינו ובמבנהו ובלשונו לפסוק "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [ויקרא כ"ד, כ"ב]. הכל דומה להפליא, "אַחַת" - ו"אֶחָד", "לָאֶזְרָח וְלַגֵּר" - ו"כַּגֵּר כָּאֶזְרָח", עד שמתבקש כמעט להודות שתיבת
"תּוֹרָה" בפסוק בספר שמות אינה אלא כתיבת
"מִשְׁפַּט" בפסוק בספר ויקרא והשתיים מבארות זו את זו או מתבארות האחת מתוך השנייה.
נטיית הלב הטבעית היא להבשיל תובנה כי התורה היא הרוח הנושבת במפרשי המשפט. היא אינה רשות מחוקקת. לכך יש בתי דין, וסנהדרין, דיינים ועדים, המחויבים להוציא לאור דין על-פי חוקי יסוד התורה. יסוד אחד הוא השוויון המלא לפני החוק גם לאזרח, גם לגר, ומיסוד זה גוזרת התורה האחת לא רק להלכה כי אם גם למעשה מִשְׁפַּט אֶחָד לגר ולאזרח. מיסוד זה דורש הנביא "כה אָמַר ה', עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנו, אַל תַּחְמֹסוּ..." [ירמיהו כ"ב, ג']. הנה כי כן מסכימה אסכולה פרשנית רחבת בסיס הרואה עיקר גדול ומחייב בשוויון המלא של הגר והאזרח לפני החוק, לנטיית הלב הטבעית. אך היא לא האסכולה הפרשנית היחידה.
יצירה של חירות המחשבה וחופש הבעת הדעה רחבת בסיס כמוה, לפחות כמוה, היא האסכולה הפרשנית הרואה בעניינם של הפסוקים האלה ביטוי לדאגה לאחדותה ושלמותה של התורה עצמה באמצעות המשפט. המסורת היהודית מדגישה את רב-פנייותה של התורה. מן הפסוק "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת ה
קּוֹלֹות" [שמות כ', י"ד] במעמד הר סיני, לומד המדרש כי התורה לא בקול אחד נאמרה, ובריבוי קולותיה נשמעה. "בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל. כל אחד ואחד לפי כוחו, הזקנים היו שומעים את הקול לפי כחם, והבחורים לפי כחם, והנערים לפי כחם, והקטנים לפי כחם, והיונקים לפי כחם, והנשים ואף הנשים המעוברות לפי כחם ואף משה לפי כוחו".
שבעים פניה של התורה הוא מלכתחילה. כפי שאין לאיש בעלות על המדבר - אין לאיש בעלות על התורה וכל היודע ליטול אל יתיירא מלחלוק אפילו על גדולים שבגדולים. המשנה, התלמוד, הראשונים, האחרונים, בעלי האסופות, כולם מימים ימימה ועד לימינו, הורישו לנו אוצר בלום של מחלוקות. אין בהם אחד שבדה דברים מליבו או מהרהוריו. ואף על-פי כן זה מתיר וזה אוסר, זה מורה בכה וזה בכה, זה בכוחו זה בכוחו. תרבות ישראל היא יצירה של חירות המחשבה וחופש הבעת הדעה מאין כמוה.
איך משמרים את ההעזה האינטלקטואלית האמיצה של תורה שניתנה בשבעים קולות ומבטיחים בה בעת כי תהיה תורה אחת? המענה הוא כי
ריבוי הקולות יישמע, אולם המשפט האחד ייפסק. ריבוי הקולות הוא מן השמיים, אבל ההכרעה בין המותר לאסור, בין החייב לבין הזכאי, בין הטהור לבין הטמא, הוא על הארץ על-פי הרוב. השמיים העניקו לארץ את הסמכות להכריע על-פי הרוב. "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" [שמות כ"ג, ב'], היא מתנת שמיים לתורה, לרב-פנייותה, לאחדותה.
בעל ספר החינוך המיוחס לרבי לוי הברצלוני בן המאה השלוש-עשרה מבהיר: "...כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו-כן בדין פרטי, מצווה מן התורה לנטות אחר הרוב
לעולם, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין דף י"א ע"א] רובא דאורייתא (הכרעת הדין על הרוב הוא מן התורה)". בעל ספר החינוך ער לתעתועים האפשריים של הכלל "הולכים אחר הרוב". הרוב של מי? מי נמנה, ומי לא נמנה? רוב כל יוצאי מצרים, או רוב חכמים שאסף משה על-פי מצוות השם? הוא מבהיר: "רוב זה הוא כששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה שוה. ריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב... כששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת ". אפילו התברר לאחר זמן שהכרעת הרוב הייתה מוטעית, הדיינים שהטעו
בתום לב, ולא הנידונים שקיבלו דעתם מביאים קרבן. התורה האחת נבנית מהענקת הסמכות לדיינים לפסוק ולטעות ועל החובה של הנדונים לציית לפסק.
אינסטינקט הצדק והלב היודע מפני שהתורה מקדשת את חירות הדעה ורואה בחופש הבעתה את המכשיר היותר יעיל בהמלכתה על האדם, באה ההוראה כי הולכים אחר רוב החכמים המוסמכים כדי להבטיח שהחירות לא תהפוך מרשם לכאוס או לאנרכיה. על כך אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "לא תהלך אחר סברתך והקשתך בתולדות המצות, פן תפול בספקות יביאוך למינות, ולא תסכים דעתך עם חבריך בדבר מהם, כי לכל אחד מבני אדם סברא והקשה". הוא מזהיר מאלה הסומכים על שכלם כדי למצוא דרכים להערים על דיני הצדק במשא-ומתן ובמסחר, על דיני שבת ומועד ועל דיני אישות ואינם הולכים אחר רוב החכמים היודעים לשמר את גבולות הערכים התורניים בתוך כדי מחלוקת.
הפסוק שאמר "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", פותח ב-"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹות". מאוד צריך להיזהר כי הרבים יהיו מתוך אסיפה של "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" [שמות י"ח, כ"א] ולא מתוך עדה מרשיעה, שרוב שלה מונע על-ידי דמגוגים או על-ידי תקיפי זרוע או ממון. מי ממונה לקבוע מי מיטיב ויש להטות אחריו, ומיהו שאסור לרעות אחריו? רש"י אומר: "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם", אם ראית, הווה אומר אם העם ראה. העם יודע מי מרשיע ואין ללכת אחריו. רשעים בעליל, שרבים נוהים אחריהם ותובעים ממיעוט צודק בעליל להיכנע להם מפני שהתורה אמרה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", חשובים בעיני חכמים כקושרים קשר על התורה באמצעות זיוף כוונתה. הם 'קשר רשעים' "וקשר רשעים אינו מן המנין" [סנהדרין כ"ו, א'], כלומר לא מונים אותו, הכלל של "רובא דאורייתא" לא חל עליו.
התורה סומכת על אינסטינקט הצדק, על הלב היודע בחוש מה ישר ומה עקלתון, ותובעת ממנו לפרוש מרוב מרשיע ולא ללכת שבי אחריו. האדם המוסרי נעשה ערב למוסריותו של הכלל התורני הדורש לקבל הכרעת הרוב, וערב למוסריותו של הכלל התובע לא לקבל הכרעת "קשר רשעים". הציות ליושרת הלב הוא ציות ליושרת התורה שהערתה את היושרה לתוך חדרי הלב. אין ברית נאה יותר בעולם.
רק, לכאורה, לפי שעה
