מחלקה ראשונה <span style='font-weight:normal;'>[23.11.01]</span>; אור במיטבו; <br>חוקר לנפגעי פעולות איבה; חשין, סופר מבוזבז

שופט בית המשפט העליון תאודור אור - יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 מערביי ישראל, היה בעת חקירת שלמה בן-עמי במיטבו. תקיף אך אדיב, חד ומדוייק. והעיקר: שולט בחומר. ואולם, תכונות אלה לא באו לכדי מימוש או ביטוי בבית המשפט בעת "חקירתו" של אהוד ברק, כפי שיובהר להלן.

תאודור אור (יליד 1934) עשה את כל הדרך מלמטה. בניגוד לרבים אחרים, המתמנים לכהונת שופט לא במעט בזכות קשרים במקומות הנכונים - ביום 22.11.01, כדוגמא, מונו שופטים רבים שלא חקרו מעולם עד בבית משפט - הגיע תאודור אור לכהונה הרמה בעבודה קשה. הוא ייצג לקוחות כעורך דין, שמע עדים באלפי תיקים, ונדרש לברר ולהכריע בין עשרות אלפי מוצגים וראיות.

תאודור אור עסק במשך עשר שנים (1967-1957) בעריכת דין במשרד פרטי. בדצמבר 1967 מונה לכהונת שופט בית משפט השלום וכיהן בתפקיד זה בעפולה. החל מאוקטובר 1970 מונה מספר פעמים לכהונת שופט (בפועל) בבית המשפט המחוזי בנצרת. ב-1973 מונה לכהונת שופט מחוזי בנצרת, במינוי של קבע. מספטמבר 1982 ועד מארס 1983 כיהן כשופט (בפועל) בבית המשפט העליון. ב-1983 מונה לכהונת נשיא תורן (סגן נשיא) של בית המשפט המחוזי בנצרת. מספר פעמים שימש נשיא בפועל של בית המשפט המחוזי בנצרת. בעבודתו כשופט בבית המשפט המחוזי, ישב לדין במשפטים מגוונים - פליליים, אזרחיים, ערעורים ובענייני מיסים. בתוקף תפקידו כסגן נשיא, היה אחראי על המחלקה האזרחית בבית המשפט המחוזי בנצרת, כולל ערעורים אזרחיים ובקשות רשות ערעור. במאי 1989 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון, ומאז הוא מכהן בתפקיד זה. שימש יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-13. עמד בראש הוועדה לביקורת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל. ובמילים פשוטות: תאודור אור הינו שופט עתיר ניסיון, הרבה יותר אף משופטים עמיתים בבית המשפט העליון - שזכו במינוי היישר מן האקדמיה. כל הניסיון הזה, בא כאמור לידי ביטוי השבוע בחקירתו של שלמה בן-עמי.

השופט תאודור אור ועמו שני חברי הוועדה האחרים, לא נתן לשר לשעבר בן-עמי לחמוק משאלות נוקבות. גם פלפוליו של בן-עמי לא הועילו - הוא נשאל שוב ושוב מה ידע על הצלפים, למה לא מסר דיווח לממשלה בכלל ולראש הממשלה בפרט; מדוע לא בירר בעצמו מידע שלדבריו היה טעון בירור, ועוד ועוד. בן-עמי סיים את עדותו כשידיו על ראשו. במשך יום-וחצי הוא נשאל שאלות נוקבות, בלי הנחות.

כל הדברים שלעיל באו כדי להצביע על ההופעה (לא עדות) המוזרה שהיתה לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בפני חברי הוועדה, הופעה שהתאפשרה על-ידי השופט תאודור אור.

לא צריך להיות מומחה כדי להתרשם, כי חברי הוועדה, ובראשם כאמור תאודור אור - שהיה במיטבו השבוע בחקירת בן-עמי, נהגו בברק ברכות מוזרה. יותר ויותר הוא נשמע כעד מומחה, ולא כאיש שקיבל מידע, בזמן אמת, על הצלפים שהופעלו - ולא עשה את הדרוש כדי לעצור זאת; ולא כראש ממשלה, שלא הכין היטב את המשטרה לאירועים דומים, כפי שהוכן צה"ל לאינתיפאדה. ניתנת האמת להאמר, כי חברי הוועדה, ובהם תאודור אור, שתו דבריו בצמא. כן אדוני, לא אדוני - האמת היא שחקירה נוקבת לא היתה כאן, גם לא בעניין הר-הבית.

התמיהה מהופעה זו באה לא רק מצד יריביו של ברק, אלא גם מצד מקורביו - שהתכוננו ליום קשה, לשאלות קשות העלולות לחשוף ברבים את תפקודו הלקוי של ברק באותם ימים, את העובדה שהיה מנותק חלק מהזמן מהנעשה.

למשל, הר-הבית: מדבריו של ברק ניתן להבין, כי הוא היא מודע לסיכון הכרוך בעליה להר-הבית באותם ימים, ואף על-פי כן, ומטעמים פוליטיים - הוא לא רצה להיראות כמי ששולל מראש האופוזיציה אריאל שרון את הזכות להגיע למקום - הוא התיר את עליית שרון להר-הבית, תוך סיכון ביטחוני חמור לשלומם של האנשים במקום. ובמילים פשוטות: במקום להפגין מנהיגות, נהג ברק ממניעים פוליטיים פנימיים. ברק נשאל בנושא זה על-ידי הוועדה, אך לא את השאלות הקשות. חברי הוועדה עשו שימוש מינורי מאוד בחומר הרב שהוכן בנושא זה מבעוד מועד על-ידי אוספי החומר, שגם נפגשו קודם לכן עם ברק.

כיצד התגלגלו הדברים לכדי כך, שחקירתו של העד המרכזי הנוגע למהומות מתמסמסת? לא יכול להיות שהדבר קשור לעובדה שהממשלה בראשותו של ברק היא זו שהחליטה על הקמת הוועדה, ומכאן - על הכיבוד שלו זכו שלושת חברי הוועדה בעצם מינויים: תאודור אור, פרופ' שמעון שמיר והשופט האשם ח'טיב. אין זה סביר שחברי הוועדה ינהגו בו בעדינות כך כך רק בשל זאת. המדובר באנשים ישרים, שהרי נבחרו בזכות יושרם וכישוריהם. ובכל זאת, התעלומה נותרה בעינה: מדוע עצרו חברי הוועדה דווקא כשהגיעה העת לחקור את ברק.

קבוצה של נפגעי פעולות איבה הקימו לפני מס' שנים עמותה, כדי שתפעל לקידום עניינם ולהטבת התנאים שהם מקבלים מהמדינה. העמותה זכתה להכרה מצד המדינה, המסייעת לגוף זה במיוחד באמצעות משרד העבודה והרווחה.

לפעילות מסוג זו דרוש ממון רב. חלק מהמימון מגיע מתקציב שמקבלת העמותה מצד משרדי הממשלה. חלק אחר מהחברים - המוסד לביטוח לאומי מעביר לעמותה זו דמי חבר, אותם הוא מקזז מגמלתם של הנפגעים.

המטרה הינה כמובן מקודשת: להקל על סבלם של הנפגעים ובני משפחותיהם. ואולם, כמו במקרים רבים אחרים, נראה כי יריבות אישית מסכלת קידום מטרות העמותה. מה שנותר הוא סכסוכים ועוגמת נפש לכל. כספים שיועדו לסייע לנפגעים משמשים כתשלום שכר טירחה לעורכי דין.

הגיעו הדברים לכדי כך, שרשם העמותות נאלץ להתערב כדי לחייב את חברי העמותה לכנס אסיפה כללית ולקיים בחירות כלליות. וגם אלה - שנערכו במרס 2001, בוצעו באופן בלתי תקין ותוך אי-סדרים חמורים, מה שאילץ את רשם העמותות לבטלן ולבחון קיום חקירה ופירוק העמותה. הכסף שהושקע בקיום הבחירות - 389 אלף ש"ח, שחלקו שולם לעורכי דין, ירד לטימיון.

לטענת ארבהם יהודה - אחד מחברי העמותה, הארגון לא יזם ולא עשה שום פעילות חברתית לטובתם של הנפגעים, אלא עסק ועוסק בהתקוטטויות, בבזבוז כספים ובמניעת דיווח מחברי העמותה.

במצב דברים זה, נאלץ רשם העמותות עמירם בוגט להתערב שוב ושוב. במכתב מיום 29.10.01 אל ארגון נפגעי פעולות איבה כותב עו"ד מנחם ליברמן (יועץ משפטי של רשם העמותות), כי הרשם קיבל פניות בהן הוא מתבקש למנות חוקר לעמותה. "אבקש לקבל את תגובת העמותה, ואם יש חילוקי דעות בין חברי הוועד אני מוכן לקבל את עמדת כל חברי הוועד בעניין בקשה זה. עלי לציין שהרשם שוקל בחיוב מינוי חוקר על-מנת לבדוק נושא זה".

שופט בית המשפט העליון מישאל חשין ידוע בסגנונו המיוחד. סוד גלוי הוא, כי הוא נחשב לאחד הכותבים המעניינים ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. את פסקי הדין שהוא כותב הוא מתבל בדימויים ומשלים, ובשפה עשירה ובלתי מנוכרת.

הנה קטע אחד מתוך פסק דין שכתב לאחרונה, המעיד על תפיסתו את תפקידו של בית המשפט:

"בית משפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ-גזר מגזר, מכונה שבצידה האחד יידחק הגזר ובצידה האחר יזול מיץ-גזר. בית משפט היה כריקמה חיה ונושמת, ריקמה רוויה במיצים - ביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום לב ושל שכל ישר - ובהזיננו אותה בנתונים הבאים מן החוץ, מעכלת ומעבדת הריקמה, על-ידי המיצים שבה, אותם נתונים הבאים אליה מן החוץ, ולאחר אותו עיכול ועיבוד מייצרת היא את המוצר שהיא מייצרת. דברים אלה ייאמרו - בראש ובראשונה, אך לא באורח בלבדי - על נושאים ועל חוקים מן המשפט הציבורי, והוא מיגזר במשפט שזרימתו מהירה וחזקה ונדרש הוא לגמישות מירבית בהחלטתו על צורכי החיים המשתנים והולכים כל העת נגד עינינו".

אכן, דברים יפים. אך מה חבל, שלעיתים קרובות נראה בית המשפט דווקא כמטחנה, השוחקת בעלי דין עד דק; מה חבל שלעיתים קרובות, קרובות מדי, נוהגים שופטים בבעלי דין בשרלטנות ובחוסר רגישות, משל היו אותם שופטים בני אדם מורמים מעם.

ביום 16.9.01 מסר שר הפנים נתן שרנסקי, עדות במשפט דיבה שהוא מנהל כנגד יולי נודלמן, יריבו הוותיק. המשפט רווחי אמוציות מצד שני האישים. אחרי הכל מדובר בשמו הטוב של שרנסקי. הצדדים מיוצגים על-ידי עורכי דין שמעורבים מאוד בפרטים הקטנים: דן-אבי יצחק, המייצג את שרנסקי; יורם מושקט ושרון שפינט, המייצגים את נודלמן.

מטבע הדברים, במשפט זה עלו פרטים רבים ומעניינים. אחד מהם נוגע לפושע גרגורי לרנר, שכונה במשפט - "אדון: בן-ארי". לרנר, שהורשע ונכלא לשנים רבות בגין פשעים חמורים, תרם 100 אלף דולר לעמותת עולמי - אותה עמותה שעסקה בהרצת שרנסקי ו"ישראל בעליה" לכנסת. במשפט הדיבה הזה, עלתה סוגיה זו:

שאלה: נודע לך שאדון בן-ארי הוא לא האיש הכי ישר בעולם, למרות שתרם כספים. אתה החזרת לו את הכסף שתרם?

תשובה: לא. אני לא יכול להחליט עבור עמותת עולמי. אני לא יושב בדירקטוריון שלה, וגם לא בוועד המנהל שלה.

שאלה: כשהקמתם את מפלגת ישראל בעליה, קיבלתם כסף מעמותת עולמי, או עשיתם שימוש בה?

עד כאן הציטוט.

שרנסקי השיב בחיוב.

ובמילים פשוטות: כספו של הפושע לרנר "שימן" את המנגנון הפוליטי והדמוקרטי של ישראל בעליה. ובסיכומו של עניין לא עושה שרנסקי מאומה כדי להשיב את הכסף הנגוע.