אז יאמרו

דוד בן-גוריון אמר פעם ש"לא משנה מה יאמרו הגויים, משנה מה יעשו היהודים". ובכן, מה עושים היהודים? לפני 45 שנים מדינת היהודים הצליחה להוכיח שהיא לא הולכת לשום מקום, אדרבה, היא כאן כדי להישאר. 45 שנים עברו מאז אותו ניצחון גדול, אלמותי ממש. והתדמית של ישראל, נותרת רעה כתמיד.

45 שנים ללא החלטה

אני גר בקריית ארבע-חברון. גם היא, אגב, נגאלה במלחמת ששת הימים. עיר האבות, שדה המכפלה, פתח גן עדן. ועדיין, כששאול מופז הצטרף לקואליציה הדבר הראשון שרץ לי בראש לא היה 'ביבי גאון', 'מה זה אומר לגבי אירן', אלא – מה יעלה בגורלה של גבעת האולפנה. והשאלה הזאת היא יותר מסתם שאלה. היא דומה לשאלה ששאלתי את עצמי עם היבחרו של אהוד אולמרט לראשות הממשלה – מה זה אומר לגביי. האם זה אומר שגם קריית ארבע ברשימה. בכל תוכנית 'שלום', בכל הצעה ל'הסדר', אני בודק איפה הגבול. האם אנחנו בתוך הקו, או מחוצה לו. יש להודות, חברון נמצאת במרחק לא קטן מיישובים אחרים, מגוש עציון למשל. מובלעת אפשר לומר. זה לא תמיד היה כך, אבל זהו המצב ואיתו יש להתמודד.

ולמה כל זאת? מסיבה אחת ופשוטה. אין החלטה בנוגע לשטחים. הכיבוש נמשך כבר כפליים מהזמן שהוא לא, ובצורה הזאת אגב – הוא בהחלט משחית. לוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט – כולם החליטו לא להחליט. היו שניסו למסור את השטחים בהסכם 'שלום'. משזה לא עבד, לא ראו אלטרנטיבה אחרת. לא הייתה ברירה אחרת. אז לא החליטו. לזכותו של שרון, ייאמר אגב, כי הוא החליט.

אם אשכ(י)חך ירושלים

ארגוני השמאל דורשים לבטל את יום ירושלים. לטענתם, יום זה הפך ליום חגם של המתנחלים. זה בהחלט מה שקרה ליום הזה. כמו ששיח זכויות האדם ניצב כדגלן של תנועות השמאל השונות, כך ניצבת ירושלים בראש דגלם של המתנחלים. זהו המשך ישיר לציונות הסוציאליסטית: זו שניסתה לנתק את הציונות מהיהדות. אלו שניסו ליצור זהות חדשה יש מאין, להשכיח את הדת היהודית ובמקומה להביא את הדת האזרחית – הצליחו. לפחות במקום אחד הם הצליחו.

חלק גדול מהשמאל הישראלי שעוד מנסה לעתים להתהדר בנוצות ציוניות לא לו, כבר אינו ראוי להיקרא ישראלי. עצם הוויתור על יום ירושלים הוא בבחינת ויתור על הציונות, שכן אין ציונות בלא ציון. יסוד השיבה לציון הוא ירושלים, אותה ערגה קיומית לשיבת ציון, שהתגשם בקיומו ממש של 'שיר המעלות', שהחליף את 'נהרות בבל', שהיו לנהרות הדם היהודי שנשפך באירופה – הפך לבוז בעיני אותם אנשי שמאל רדיקלי. ממש כמו ביום העצמאות, את יום החג הלאומי השני בגדולתו בתולדות הציונות – הם הפכו ליום אסון. נכבה.

מונופול על הציונות

וכך הגענו למצב שבו תנועה ניאו-ציונית מוכפשת ומקבלת גוונים מיליטנטיים קיצוניים – במקום להיות מה שהיא מנסה להיות: תנועת מרכז. 'אם תרצו' הפכה לתנועה משיחית קיצונית, בכך שהיא פשוט מנסה להחזיר את הציונות לשיח הציבורי. הימנים המשיחיים בינינו בוודאי שמו לב שבסרטון הפרו-ציוני שהכינה התנועה עבור יום ירושלים חסרו אותם מקומות נוספים שמבססים את ההיסטוריה של שיבת ציון – שכם, חברון, בית אל, שילה ועוד. תנועה משיחית? לא ולא. בסך-הכל היתפסות למילה 'ציונות' ותו לא.

לכל דיון של יום הנכבה, יום הנכסה ויום האדמה יש להוסיף ולהזכיר – זהו יום בו נזכר האסון הערבי, שהוא אנטיתזה לחגים היהודיים: ניסינו להשמיד אותם – הפסדנו, נזכור את התבוסה, נשמר את האסון – ובבוא העת נחדש את הניסיון. החגים היהודיים בכללם הם בבחינת: ניסו להשמיד אותנו, איכשהו ניצחנו, בואו נאכל.

ארגוני השמאל הללו לא איבדו את ימינם, אלא את צפונם. במקום להתגאות בניצחון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, הם בוחרים לוותר עליו, להתבזות בו. גזענים הם קוראים לנו, הציוניים. בעיניהם, הציונות היא גזענות. שמחת נצחון במלחמת שמד היא בושה – ממש כך הם חושבים. לעומת זאת, דת שיח הזכויות לא רואה את הכותל ממטר, היא ואפסה עוד, רק היא – ואין בלתה. בין אם אלו ערבים, נתינים אפריקניים, עובדים זרים או כל דבר אנטי לאומי אחר – הוא תמיד יהיה בעדיפות ראשונה.

את הלאום, כמו גם את החג הזה - הם הותירו רק לאנשי הימין. ואני אומר – בואו, חוגו איתנו, ריקדו ושימחו איתנו, עיצרו את מלחמות היהודים הקדומות שהיו כאן, שבגללן נשפך דם רב כמים. כמו שזכויות אדם אינן צריכות להיות מונופול של השמאל בלבד, כך גם יום ירושלים לא צריך להיות מונופול של המתנחלים. כולנו היינו במלחמה ההיא יחד.

אפרטהייד

דרום אפריקה החליטה להתייצב בחזית המלחמה באפרטהייד הישראלי. ברוכה הבאה לעולם הנאור, בו אנטישמיות היא קלף מנצח. ועדיין, בימים בהם אזרחי בריטניה מציבים את ישראל לצידן של אירן ואפגניסטן באשר להשפעתה הרעה על העולם, צריך לערוך בדק-בית מקיף. קל להאשים זאת באנטישמיות, קל להשליך את הנתונים על דעות קדומות, אך הבעיה הקשה מתחילה אצלנו – בכותל המערבי, בעיר דוד, בחברון, בשכם, בבית אל ובשילה.

בשלב מסוים הפכנו לקולוניאליים. שלחנו את טובי בנינו לכבוש את הארץ, לבעול ולגאול אותה, נתנו להם רשות לטפח את המולדת, להשיב את חבלי הארץ הישנים, וזהו. רשות. לא מפתח. לא בית. הכל נראה ארעי. כשמחלקים את הארץ למקומות בהם יש 'גושי התיישבות', או מקומות עליהם 'לעולם לא נוותר' – אנחנו מתחילים מעמדת נחיתות במלחמת התודעה, כיוון שאנו יורים לעצמנו בנרטיב. את הסכנה הטיב להגדיר דווקא עבאס זכי, איש פת"ח, שגריר הרש"פ בלבנון: "כשהיהודים יעזבו את ירושלים, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט. הוא יגווע לתוך עצמו באופן טבעי".

אני גר בקריית ארבע, כאמור, ובכל פעם שיש התפתחות בזירה המדינית אני מודאג, כי אני לא יודע מה יעלה בגורל ביתי. אם בי מקנן הספק הזה, מה יאמרו בגויים? "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה..."