אנשי הזכוכית

אם חד-הורית שכורעת מעומס. ילד דחוי, נערה מנודה. הם חיים על הקצה, נזהרים לא לזוז, כדי לא למעוד, לא להיפצע עוד. אני מכיר אותם. הם שקופים. רואים שהם עשויים זכוכית סדוקה, אוספים את השברים שיישברו.

האנשים שחיים על הזכוכית חושבים שהחיים רעים, קשים, מרים. שאין להם אופק בהם. שקיומם תלוי על בלימה. שאם יעזו לעשות צעד לכאן או לכאן – ימעדו.

הביטו סביבכם והיווכחו בקיומם. בכל מקום, בכל רגע נתון, אתם מוקפים במי מהם. אנשי הזכוכית. הם חיים את החיים כמי שמצרים עונש, נושאים משא כבד - כורעים תחתיו - לשום מקום. זה עתה יצאו, חרישיים מאוד, מתפילת אשכבה.

מדי יום פורמים החיים סיב נוסף מחוט הולך ודק (שעליו הם מתנודדים, מחשבים ליפול) הנטוי כגשר שעליו הם הולכים, לא יודעים לאן.

הם מחוץ לסטטיסטיקה. לא דוגמים אותם בשום מדגם. לא שוקלים אותם בשום משקל. "לכל איש יש שם", כתבה זלדה. גם להם, מן הסתם. מי יידע שמם?

האנשים שחיים על זכוכית משרתים אתכם בכל מקום, חלקם שכנים שלכם. ייתכן כי מי מהם מופקד על חינוך ילדיכם הרכים. ייתכן אי מי מהם (מהן?!) מוכים. אלוהים. זכוכית פוצעת את נפשם. הם עלולים לפצוע את התלויים בהם.

ישראל 2012. אנשים הולכים ורבים שקופים כזכוכית ומסוכנים כמוה, גם לעצמם. אנשים שחיים על זכוכית נמצאים – מן הסתם, רובם – בעשירונים התחתונים. הם שוכבים לישון על מצע של רסיסים, אפשר להניח כי גם בחלומות מסייטות אותם הזכוכיות. אילו רק היו יכולים להרגיש גם משי.