חודשים על חודשים טובח בשאר אסד במתנגדיו – והעולם אינו עושה דבר. הפסקת האש של קופי אנאן לא החזיקה מעמד אפילו דקה, וארה"ב הגיבה באומרה שהיא עדיין אופטימית. השבוע, אחרי שפורסמו תמונות של גופות תינוקות, העולם הפגין שרירים: שגרירי סוריה גורשו ונשיא צרפת אינו שולל פעולה צבאית. אין ספק שעכשיו אסד יושב בארמונו ומשקשק מרוב פחד.

כאשר מועמר קדאפי ביצע פשעים איומים פחות, המערב שלח מיד כוחות צבאיים והמשטר הופל בתוך כמה שבועות. מול סוריה – אדישות מוחלטת. למה? התשובה נעוצה בנתונים הבאים: ללוב יש עתודות נפט של 47 מיליארד חביות (המקום התשיעי בעולם) והיא אחראית ל-2.6% מהתפוקה העולמית של הזהב השחור; לסוריה יש 2.5 מיליארד חביות והחלק שלה בתפוקה הוא 0.5%. חד וחלק. אין כאן שום עניין של מוסר, שום היבט של אנושיות, שום חשיבה של רחמנות. הכל אינטרסים קרים כקרח ושחורים כנפט.

בשיעור הראשון בכתיבת עבודות, בסמסטר הראשון בשנה א' באוניברסיטה, אמרה המרצה: תקבעו תאריך גמר לכתיבת העבודה, אחרת לעולם לא תסיימו אותה. איזה מזל שיש תאריך תפוגה לשופטים, אחרת יש פסקי דין שלעולם לא היו מתפרסמים.

בחודש מאי, בארבעת השבועות האחרונים בהם התאפשר לה לעשות זאת, חתמה דורית ביניש על 21 פסקי דין. הגיל הממוצע של התיקים הללו היה חמש שנים. היו ביניהם עתירה לבג"ץ שהוגשה ב-1999, ערעור פלילי משנת 2002 ובקשה למשפט חוזר מ-2004. נכון שבחלק מהמקרים היו עיכובים מסיבות שונות, אך חובתו של בית המשפט למנוע ככל האפשר את העיכובים הללו. בחלק מפסקי הדין לא כתבה ביניש את חוות הדעת העיקרית, אך מותר להניח שהיא שגרמה את העיכובים. איך אני יודע זאת? כי בארבעה פסקי דין נכתבה ההחלטה בידי חנן מלצר, שהגיל הממוצע של התיקים בהם הכריע בחודש האחרון הוא פחות משנתיים.

ביניש לא הסתפקה בסחבת הבלתי נסבלת הזאת, אלא הוסיפה עליה בכתיבת פסקי דין ארוכים כאורך הגלות. האורך הממוצע של פסקי דינה האחרונים הוא 32 עמודים. פסק הדין בנוגע לחוק האח הגדול משתרע על פני 75 עמודים; החלטתה לדחות את בקשתו של רוצח למשפט חוזר מחזיקה 56 עמודים; פסק הדין בנוגע להטבות המס הוא בן 42 עמודים, ובנוגע לחישוב הפנסיה בקרן מבטחים – בן 51 עמודים.

תפקידו של שופט הוא להכריע בצורה צודקת, חוקית ויעילה במחלוקות המובאות לפניו. Justice delayed is justice denied, קובעת אימרה אנגלית שאת שורשיה ניתן למצוא כבר במגנה כרטה משנת 1215. עברו 800 שנה, אך חלק משופטי ישראל לא הפנימו זאת, והם עוסקים בכתיבת דוקטורטים במקום לתת פסקי דין. נותר רק לקוות, שהתפישה הזו תרד מעל הבמה יחד עם ביניש ודומיה.

ynet תיאר השבוע את היסטריית המיצ"ב שאחזה בבתי ספר רבים, לקראת הבחינה לתלמידי כיתות ה' וט'. מרתונים ארוכים של הכנה לבחינות באים על-חשבון הלימודים הרגילים, התלמידים נכנסים ללחץ אדיר – והכל לטובת בחינה שבודקת את בית הספר ואין לה שום תועלת לתלמידים עצמם. במילים אחרות: התלמידים נבחנים והמורים מקבלים את הציון.

בצורה הזו, אין לבחינות הללו שום משמעות מעבר למספרים ריקים מתוכן. בדיקה של ממש אפשרית רק כאשר בוחנים את המצב בלא המרתונים והטרטורים הללו, ובכלל – מי אמר שבית ספר צריך להימדד רק בציונים שמקבלים תלמידיו? מה עם מדדים כגון שיעור הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי, מספר המתנדבים בקהילה, היקף האלימות בבית הספר וכדומה? שיטת מדידה כזו רק תנציח את המצב בו בתי הספר הם לכל היותר סרט נע לדחיסת ידע, שחלק ניכר ממנו נשכח ונמחק דקה אחרי בחינות הבגרות. מערכת חינוך – זה לא.

מערכת בה יש 30 שבועות חופשה בתשלום מדי שנה, שאפשר לצאת לפנסיה בגיל 26 ולקבל אספקת שוקולד לכל החיים. כך תיאר החודש ג'ון סטיוארט את כלכלתן של יוון, איטליה, ספרד ומדינות נוספות באירופה. למערכת הזו יש חולשה בסיסית אחת: היא לא יכולה להחזיק מעמד לעד, ליתר דיוק – גרמניה וצרפת לא מוכנות לממן אותה לעד. התוצאה היא המשבר הקשה במדינות ה-PIIGS (פורטוגל, אירלנד, איסלנד, יוון וספרד), שחלקן עומדות על-סף פשיטת רגל.

אצלנו המצב לא קטסטרופלי ואפילו לא מתקרב לכך, אבל יש ניצנים של אותה חשיבה הרסנית. בתקציב המדינה צפוי השנה גרעון של 30 מיליארד שקל, וחייבים לסתום אותו לפחות חלקית. זה אומר פגיעה בכולנו – באמצעות העלאת מיסים וצמצום השירותים הממשלתיים. זה אומר שאנחנו חייבים לשלם עכשיו, כי אם נחכה – נשלם בריבית דריבית כמו אותן מדינות קורסות. ובכל זאת, כבר נשמעים דיבורים פופוליסטיים נגד הגזירות הצפויות, וכבר יש מי שאומר שבעצם לא נורא אם נגדיל קצת את הגרעון. ובכן, זה נורא מאוד: תשאלו את היוונים, האיטלקים והספרדים. ולנו אין את גרמניה וצרפת שיצילו אותנו.

לפי אהוד ברק ואודי שני, חיילי החובה יקבלו שכר חודשי שינוע בין 520 שקל לחיילים עורפיים בשנת השירות הראשונה לבין 2,200 שקל לחיילים קרביים בשנה השלישית. העלות: 1.6 מיליארד שקל. מקורות בתוך תקציב הביטחון: 1.1 מיליארד שקל. מימון מהאוצר: 500 מיליון שקל. נהדר, חוץ מבעיה קטנה אחת: באוצר לא שמעו על כך. בעוד הגרעון בתקציב מחייב קיצוצים כואבים, ברק ושני – כמו תמיד – חיים ביקום מקביל.

לי דווקא יש רעיון: קחו את זה מהמשכורות, תנאי השירות והפנסיה של אנשי הקבע שבתפקידים עורפיים. אם לא כל סגן-אלוף בקרייה יקבל רכב צמוד ולא כל רס"ר באפסנאות יוכל לצאת לפנסיה בגיל 45, יהיה מהיכן לשלם לחיילי החובה. אבל תהיו בטוחים שזה לא יקרה, כי שר הביטחון הוא קודם כל יו"ר ועד אנשי הקבע. ולכן חיילי החובה ימשיכו לקבל דמי כיס מצחיקים, ולא ישמעו את מפקדיהם מכריזים "אחרי" בכניסה לבנק.

עוד הונאת פונזי נחשפה, והפעם – מצידו של ערן מזרחי, מנהל השקעות מסביון, בידיו הופקדו עשרות מיליוני שקלים. במקרים כאלו, המספרים מדברים בצורה הברורה ביותר: אם מישהו מבטיח לכם תשואה בלתי הגיונית וגם מתחייב להשיג אותה בצורה תמידית – הוא רמאי. אין, לא היו ולא יהיו דברים כאלו. אל תתייחסו להמלצות, אל תאמינו להבטחות, אל תבנו על מידע באינטרנט; זוהי הונאה קלאסית, ותמיד יימצאו הפראיירים שיפלו בה. באנגלית זה נשמע נכון עוד יותר: If it's too good to be true - it's too good to be.