רוזה פארקס היא האישה המפורסמת ביותר בתולדות המאבק נגד גזענות. היא קמה לתחיה ובאה לשבות רעב באוהל המחאה הירושלמי של המתנחלים. האוהל מצוי ב'כיכר אגרנט' ממש ליד בית משפט העליון, בשכנות למשרד החוץ, בירושלים עיר הבירה של ישראל. זה בקריית הלאום. ברחוב שדרות
יצחק רבין, פינת רחוב יואל זוסמן, בירושלים עיר הבירה של ישראל.
אני מגיע לאוהל, עם ילדיי, עם אשתי, עם חבריי ועם כל מי שאכפת לו. נהיה שם עד שהצדק ייעשה וייראה. פגשתי שם אנשים כמוני כמוכם. צעירים ומבוגרים. ילדים וזקנים. פגשתי שם שובתי רעב וגם כאלה שבאים להזדהות עם המאבק נגד הגזענות כלפי המתנחלים. זו גזענות שאין דומה לה בתולדות עם ישראל ותולדות ימי עולם.
בהיותי באוהל המחאה של המתנחלים בכיכר אגרנט בירושלים, מיד עלתה בי תמונה חיה ומתנועעת של רוזה פארקס. היא ממש קמה לתחיה לנגד עיניי. היא באה אלינו מאוהל העדה האתיופית, שגם הוא נמצא בירושלים. מבחינתה של רוזה, האוהלים האלה חולקים גורל דומה: גזענות חשוכה ואכזרית.
ביקשתי מרוזה בלחש, שתסור עימי הצידה לשוחח מעט, תחת עץ הזית, הנמצא בגינה שלצד אוהל המחאה. התיישבתי עימה בצל עץ הזית, ושוחחתי עימה. אנשים וגם נשים שחלפו שם, ראו איש מוזר לאחיו ולבני אימו, שנראה משוחח עם עצמו. אבל באמת, שוחחתי עם רוזה פארקס.
סיפרתי לרוזה פארקס שהסיפור האישי שלה, תמיד היווה עבורי מופת חי של נחישות אצילית במלחמה נגד הגזענות. כמו הנחישות האצילית של המתנחלים. רוזה סירבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה. מעצרה של רוזה פארקס עורר לחיים את הקהילה השחורה בארצות הברית, ובהנהגתו של מרטין לותר קינג, הוכרז חרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.
רוזה הראתה לי, שאוהל שובתי הרעב, אוהל המתנחלים, נמצא ממש ליד בית משפט העליון בישראל. כך נזכרתי שהערעור על הרשעתה של פארקס נידון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים העליונים האמריקנים הכריעו כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית. נדהמתי מההבדל בין בית המשפט העליון בארצות הברית שעשה צדק חברתי והיסטורי, בעוד בית המשפט הגבוה לצדק בישראל, כך נראה ונדמה לרבים מספור, כי הוא עצמו עושה עוול מוסרי, הוא עצמו נותן תוקף של פסק דין בלתי חוקי בעליל לאי צדק, הוא עצמו מנצח על תזמורת הגזענות כנגד המתנחלים.
רוזה פארקס סיפרה לי שהיא סיימה לימודים תיכוניים בתקופה, בה רק 7% מן האוכלוסיה האפרו- מריקנית בארצות הברית הייתה בעלת השכלה תיכונית. רוזה גם הצליחה להירשם בספר הבוחרים האמריקני, למרות חוקי ג'ים קרואו, שהטילו מגבלות רבות על השתתפותם של שחורים בבחירות. סיפרתי לה שבקרב המתנחלים, רבים הינם בעלי דרגות בכירות בצבא, בעלי השכלה תורנית ואקדמית גבוהה, ושהם בעלי זכות בחירה, אבל שכל זה לא עוזר להם ואפילו מזיק להם. למרות ואלי בגלל היותם של המתנחלים מבחירי האזרחים והלוחמים בצבא הגנה לישראל, הם ורבים כמוהם, הינם אזרחים סוג ב' במדינתם, שדמם הפקר, שנכסיהם מופקעים ומופקרים ונמסרים, בתמיכת '
שלום עכשיו' ו'יש דין' ו'
הקרן החדשה לישראל', ו'בצלם' והפרקליטות והבג"צ, לידי הגרועים שבשונאי מדינת ישראל. רוזה נדהמה.
רוזה פארקס סיפרה לי כיצד הפכה לפעילה בתנועה האמריקנית לזכויות האזרח. אני יודע שהיא הפכה לסמל בתנועה האמריקנית לזכויות האזרח. סיפרתי לה שהאגודה לזכויות האזרח ושאר ארגוני זכויות אדם בישראל, מתעלמים לחלוטין מהפגיעה בזכויות האזרח ומהגזענות כלפי המתנחלים, ויש האומרים שהם אף שמחים לאידם של המתנחלים כשמגרשים אותם וכשרומסים את זכויותיהם ומפקירים את חייהם ונכסיהם לאויבים אכזריים. רוזה נראתה נסערת ביותר ונותרה ללא מילים.
נגד החלוצים
נזכרתי עוד, והזכרתי לרוזה, שב-1996 העניק לה, נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו, מר
ביל קלינטון, את מדליית החירות הנשיאותית. סיפרתי לה שהנשיא הנוכחי של ארצות הברית,
ברק אובמה, שהוא הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, רוצה להעניק את מדליית החירות הנשיאותית, לנשיא מדינת ישראל, מר
שמעון פרס. רוזה נראתה מחויכת. אבל מיד סיפרתי לה, ששמעון פרס, הוא אומנם נשיא מדינת ישראל, אך רבים מחשיבים אותו כנשיא 'צייד המכשפות' כנגד המתנחלים המגורשים, וחייהם וחירותם וזכויותיהם של הערבים בעזה ובשכם ובכלא מעניינים אותו הרבה יותר. חיוכה נמחק.
סיפרתי לרוזה, שלרבים ברור שהאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בישראל, פועל נגד אזרחי מדינת ישראל. בעיקר נגד החלוצים המתיישבים, בשטחים המשוחררים, שבנו בתיהם בשליחות ממשלות ישראל ובסיוען האזרחי והביטחוני והכלכלי. סיפרתי לה שרבים משוכנעים שבית המשפט העליון בישראל תומך בקבוצה לוחמנית בקרב הישראלים, שרוצים להקים מדינה פלשתינית כפרס למחבלים וארגוני טרור רצחניים. ולהוכחת טענתם זו, הם מציינים עובדות כיצד בית משפט העליון בישראל נתן תוקף חוקי לגירוש המוני של אזרחי ישראל מגוש קטיף שהפך עקב כך לחמאסטן ארטילרית, ונותן תוקף חוקי לביצוע גירוש המוני נוסף מאזור בנימין. כל זאת, בשעה שאותו בית משפט מונע ומעכב הרס בתים של מחבלים רוצחים, תומך בשחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים בעסקות עם שטן הטרור, מכשיר בנייה בלתי חוקית בהיקפים עצומים של פזורה בדואית, ונוקט פסיביות שיפוטית כלפי בנייה ערבית בלתי חוקית וכלפי שודדי קרקעות ואוצרות טבע וגנבי מכוניות ומתכות ערביים ובדואים.
כאן כבר החלה רוזה לכעוס. היא סיפרה שכבר באמצע שנות ה-50 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפעול לביטול האפליה באמצעות אקטיביזם שיפוטי. פסק הדין הבולט ביותר בהקשר זה הוא פסק הדין פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אשר קבע כי המדיניות לפיה מותרת הפרדה בין לבנים ולא-לבנים במערכת החינוך הינה פסולה על-פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, האוסר על אפליה על-רקע גזעני.
היא כועסת גם כי שמעה כבר שקיימים גופים ומוסדות ישראלים גזעניים, שמחרימים את תוצרת מפעלי התעשיה והחקלאות של המתנחלים, ואפילו שיש אמנים ואקדמאים ישראלים שמחרימים את המתנחלים ואת יישוביהם. היא יודעת שיש אמנים ואקדמאים ישראלים שקראו לפגוע פיסית במתנחלים. סיפרתי לה שבית משפט העליון של ישראל, אינו עושה דבר כנגד אותם אמנים ואקדמאים גזענים.
רוזה מאוד מאוד כעסה. היא סיפרה לי בסערת רגשות, שהיא יודעת שחלק מן האפרו-אמריקנים כמוה, היו ממורמרים מכך שלמרות הישגי התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, עדיין: אלימות, אפליה בהחלטות של בתי משפט, ואפליה על-רקע כלכלי, כמו גם דעות קדומות, לא נעלמו מן המפה החברתית בארצות הברית. היא יודעת שקמו מבקרים לדרך הלא-אלימה והדמוקרטית.
רוזה יודעת שאותם פעילים רדיקלים קראו לאפרו-אמריקנים להגן על עצמם מפני הגזענות ובמקרים מסוימים "לקחת את החוק לידיים". מתוך כך התפתחה תנועת ה"כוח השחור". ומתוכה קם ארגון "הפנתרים השחורים" (ב-1966, כשרק נולדתי). פעילים רדיקלים אחרים פנו לאקטיביזם תרבותי ודחו היבטים מסוימים בתרבות האמריקנית הנובעים מכפייה תרבותית.
רוזה אמרה לי בקור רוח, שאולי הדרך הלא-אלימה והדמוקרטית, לא תמיד מגיעה לבדה לתוצאות המרביות, ולסילוק הגזענות. לנוכח ההבדלים בין פעילות התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, לבין אי פעילותה של התנועה הישראלית לזכויות האזרח, ולנוכח האקטיביזם השיפוטי הגזעני והמפלה, חושבת רוזה שאולי הגיעה העת לפתח את "הכוח הכתום". ומתוך כך אולי תתפתח תנועת "הפנתרים הכתומים". אמרתי לרוזה, שאולי היא צודקת. ומי יודע מה יילד יום?
רוזה ביקשה, בנחישות וברגישות, לחזור לאוהל המתנחלים. גם אני חזרתי איתה. איתנו היו שם גם שובתי רעב: בועז שפירא מתל אביב. רויטל בן שמואל מירושלים. דליה שוורץ מנחלים. עזריה אריאל גם הוא מירושלים. אברהם נוחם מעלמון. גבי אביטל מרחובות. הלל וידל. דביר רז. איתי הראל. הראל כהן. יעקב כ"ץ. יוני יעקובוביץ’. איתי אליצור. אייל לוי. הלל הורוביץ. אבי רואה. ניצנית ריקלין. יאיר פרנק. יהודה יפרח. ועוד ממשיכים לבוא. תבואו גם אתם וכל מי שנלחם בגזענות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
