'גרילה תרבות' היא קבוצה של משוררים ויוצרים אקטיביסטים במיוחד. בשנים האחרונות אפשר היה למצוא אותם מצטרפים למאבק העובדות הסוציאליות, למאבק עובדי הקבלן ולמחאה החברתית, בדרכם היצירתית והבלתי אלימה.

לאחרונה הפגינו כמה חברים בקבוצה מול טקס הענקת פרס הציונות מטעם משרד התרבות שיזמה שרת התרבות והספורט לימור לבנת. היוצרים הקריאו שירים שכתבו נגד הפרס, ואחד מהם, מתי שמואלוף, טען שהפרס "לא מייצג את מכלול הזהויות".

כחברה בעידכוני הקבוצה, נקראתי גם אני להקריא משיריי באירוע המדובר. לו החליטה השרה לבנת למנוע פרס מכל מה שאין בו מסר ציוני, הייתי נוטלת מגפון, מתייצבת תחת חלונה ומקריאה לה שיר שבו אני מתארת כמה תל אביב מפחידה אותי. אבל היא לא עשתה כן. היא גם לא ביקשה להפחית תקציבים או למנוע את העלתן של יצירות בלתי ציוניות.

עצם הענקת הפרס לשם עידוד היצירה הציונית הוא הכרזה על כך שציונות היא חיה נכחדת, שהיא כבר איבדה את צבע הנוצות והתאבקה עד כדי כך שלא מזהים אותה, ובוודאי שלא צורכים את הוולדות האמנותיים שלה. הציונות היא בסך הכול עוד זרם במרחב אמנותי פוסט-מודרני שאין בו היררכיה, אין אסור לומר ומותר לומר, זרם אמנותי נעול סנדלים ולעתים אף לבוש מעיל פליז.
האם לזרם הזה אסור שיהיה פרס? תחרות ראויה לעמול לקראתה?
לו הייתה השרה מכריזה על פרס ליצירה ההומו-לסבית, כדי לעודד את המשכיותה, האם היו קמים אנשי גרילה וטוענים לאפליה ומקריאים שירה חוצבת להבות נגד היוזמה?

האם הציונות - מושג שאם מפשיטים אותו מפוליטיקה מדבר על שאיפה לעצמיות ישראלית, בלתי נשלטת - היא מושג שיש לקעקע בהפגנות נגדו?

אפשר להבין את החשש מהסבטקסט, כביכול המדינה מעודדת יצירות שיתמכו במדיניותה ומונעת משאבים מיצירות ביקורתיות, אבל זה לא מה שמתרחש כאן.

מי שיעבור על התוכנייה של מפעלי התרבות בארץ, לפחות על התוכנייה שלי כמנוייה לחאן הירושלמי, יוכל בקלות למצוא שם תיאטרון מתריס וביקורתי כמו המחזות 'אוכלים' ו'מלחמה על הבית'. לאחרונה הייתי גם ב'מעגל הגיר הקווקזי' הרפרטוארי והמצוין, ושמעתי את שלמה בראבא יורד על הממשלה כאילו אין מחר, להנאת הקהל. איש לא מיחה בידו.

אז יש גם פרס לזרם אמנותי אחד, ציוני, לאומי, שכותב על עצי שקמה וזית. בשם חופש הביטוי וחופש היצירה, אני לא אלך להקריא שירה נגדו.