מי "מביא חורבן" על העברית?

כותרות מושכות עיניים זעקו השבוע לרגל שבוע הספר העברי, כי מצב התגמולים קפוצי היד לחכמינו שכתיבתם אמנותם ימיט "חורבן על הספר העברי ועל השפה העברית". ספר עברי - ניחא, ודאי כי סופרינו, ואף הטובים שבהם, יזדעקו לתבוע את עלבונם מידי המו"לים הנוהגים בהם זילות וניצול, והדברים ידועים. אבל שפה עברית תקנית? ממתי היו הסופרים העבריים לשומרי הלפיד ולתובעי תיקונה של השפה העברית? הרי הכל מכירים את הכותרת השערוריתית שנתנה אחת מסופרותינו המוערכות והמוכשרות לאחד מטובי ספריה: "למאטיס יש את השמש בבטן".

נניח שהסופרת ההיא ורבים אחרים שמשלח ידם בכתיבה, הגם שוודאי לא כולם, אינה יודעת להבחין בין נושא (במקרה זה השמש) והופכת אותו למושא ישיר (את השמש), דבר שבלשון ובתרבות אחרות היה ממיט קלון על כותבתו. אך היכן עורכי הלשון והיכן חבריה אבירי השפה שלא נשמעו מותחים עליה ביקורת בפומבי, והיכן המוציאים לאור שהיום מזדעקים (ובדין) על פגיעה בהכנסותיהם?

נראה כי כמו המורים או הרופאים השובתים מפקידה לפקידה ורוממות החינוך הממלכתי ובריאות הציבור בגרונם, אך לאמיתו של דבר להכנסותיהם הכספיות נתונים מעייניהם (וכך יאה), כך גם אלופי השפה העברית מודאגים לכאורה מגורלה של שפת עמלם, אך הם מזדעקים רק כאשר עלולה להיפגע הכנסתם. זה נכון שהרבים מהם מקוריים ובעלי הגות לא מבוטלים. אך כללי הדקדוק הבסיסיים, אשר להשתלמות בהם זקוקים סופרינו מאוד, הם קבועים, על-אף חופש היצירה המתיר ליוצר, ובפרט למשורר, לסטות פה ושם בעניינים בלתי עקרוניים.

"חבל על הזמן"

מה שחמור עוד יותר הוא שגם באוניברסיטות, וּודאי בבתי הספר בכל הרמות, שלא לדבר בפוליטיקה וביום יום, הכשלים הלשוניים הללו הפכו כה שגורים, עד כי הערות עליהן נחשבות טורדניות ובלתי מובנות. אפילו סופרים-עיתונאים ידועים ומכובדים, ושדרנים מכל הדרגים, וכל שכן שחקנים בתיאטרון ובקולנוע, שמתפארים בידיעת העברית שלהם, לא זו בלבד שאינם מבינים תיקוני טעויות אלו, אלא מתעלמים מהם וחוזרים עליהן תוך שכנוע עצמי שאין כמותם קפדנים וחרדים לתקינות הלשון. מחזאים וכותבי תסכיתים, שחקנים וקריינים כותבים בשגיאות גסות ובגסויות שגויות, או משמיעים אותן בתקשורת וברשות הרבים, והופכים כך את טעויותיהם מודל לחיקוי לציבור. אין הם נותנים את דעתם לתיקון השפה - מי לא שמע על ניקוד מוטעה של ו"ו החיבור בכל משפט או את הבלבול הצורם בין זכר ונקבה במספרים השוטפים והסידוריים? - והטעויות מתמסדות ומנציחות את עצמן. ומי אם לא סופרינו אמורים לשקוד על משמר הלשון, לנפות ממנה את הטעויות שנקלטו לתוכה מתוך עצלות ולהקפיד לנקותה גם מהגסויות שהפכו לשגורות בתקשורת ובספרות.

גם בורות במושגים המסתננים אלינו משפות אחרות מתבססים אצלנו לא מעט בעזרת שדרנים וכותבים. מי אינו מכיר את החזרה עד לעייפה על "משטר האיתולות", כאילו איתולה מתרבה כמו חתולה, ואינם יודעים כי איתוללה היחיד מסתיים במפיק - כמו גובה, שריבויו גבהים ולא גובות. ובכלל, אית אללה משמעותו אות האל, והאל אינו סובל ריבוי, כי הרי אללה יחיד ביקום...

תפקידם של הסופרים ושל שאר הכותבים הוא חסר תחליף, שאין לך אמן מילה זולתם וקביעותיהם הופכות אמת מידה לחיקוי. כבר היום, בכל עמוד בעיתון, אחרי כל העריכות וההגהות והבדיקות, רבות מדי טעויות הדפוס, הדקדוק ואי-ידיעת הלשון, עד כי נוצר הרושם של זלזול מופגן כלפי השפה והציבור הקורא בה. וזה אינו מסתיים כאן, כי כאשר אין משמעת לשונית קפדנית, הדור הצעיר מתרגל לדבר ככל העולה על רוחו וקולט מילים שאינן קיימות בשפה (סבבה, סתלבט) או ביטויים שקשה לרדת לעומק משמעותם ("חבל על הזמן"). לא מזמן הוזמנתי להרצות בפורום פרטי בערב שבת, והגעתי כיאות ביום שישי בערב לאחר כניסת השבת. אך נמצאתי לבדי שם, כי עבור כל האחרים הגעתי בליל שישי, בעוד שעבורי ליל שישי זהו יום חמישי בערב (ויהי ערב ויהי בוקר, וכולי). לך תסביר, כאשר הנזק כבר נעשה, ומאזיני נותרו משוכנעים כי אני הוא התמהוני והטעות היא שלי.

זלזול בשפה וסלחנות כלפי הטעויות השגורות היא חלק מחוסר משמעת ומשפיעה גם על תרבות הדיבור. אין מראיינים אצלנו כדי לשאול את המומחה המוזמן ולרדת לסוף דעתו, אלא כדי להתווכח ולהתעמת איתו, ולהראות לצופה או למאזין כמה המראיין חכם, ידען ובידו "להכות את המומחה". זאת, הגם שהציבור הצרכן מעוניין לדעת דווקא מהי דעתו של האורח המתראיין וכיצד הוא מנמק אותה, ולא את דעותיו של השדרן, שבלאו הכי זולגות עד זרא לתוך החומר שהוא אמור רק להגיש ולערוך. הפיכת סדרי עולם זו מביאה בעקבותיה חוסר סובלנות, וכחנות, זלזול בסדר הציבורי וברשות הרבים, ובמורד המדרון גם אלימות, התפרעות בדרכים עד כדי בוז לחיי אדם והפקרתם. אחריות רבתי נפלה לידיהם של סופרינו, ובימי חגם אלה ראוי להם כי יעמדו במשימתם ובציפיות שתולים בהם.

אין מראיינים אצלנו כדי לשאול את המומחה המוזמן ולרדת לסוף דעתו, אלא כדי להתווכח ולהתעמת איתו, ולהראות לצופה או למאזין כמה המראיין חכם, ידען ובידו "להכות את המומחה".