אוטו-אנטישמיות ברמת אביב

יש תושבים בעירי תל אביב ובשכונתי רמת אביב שקצפם יצא על דבריו של יהורם גאון, אשר שלל את ההתייחסות האנטישמית למעשיו ולמראהו של מטיף חרדי שניסה להיכנס לקניון רמת אביב ונזרק משם כדי שחלילה לא ישפיע על מבקרים בקניון להניח תפילין.

גם אני אינני אוהב פעילות מסוג זה, אבל, כמי שדוגל בחופש הביטוי, אינני יכול להצטרף להתייחסות הגזענית כלפי יהודי שנראה ושמתנהג באופן שונה ממרבית התושבים בשכונה. בהבדל מנאורים בעיני עצמם אשר נאבקים על זכותם של הומו-סקסואלים להפגין את נטיותיהם בראש חוצות אבל שוללים אותה זכות בדיוק מאנשי חב"ד בשכונה, חשוב לקבוע שגם לאלה וגם לאלה עומדת הזכות להביע את דעותיהם ומנהגיהם, גם אם אלה שונים מאלה של כלל הציבור. ההפרעה למבקרים בקניון על-ידי אותם חב"דניקים אינה גדולה מההפרעה לתנועה ברחובות תל אביב על-ידי משתתפי מצעד הגאווה.

הנאורות נעצרת ב"קו הירוק"

התופעה של אנטישמיות - ולמעשה אוטו-אנטישמיות - ברמת אביב, או בכל מקום אחר, היא מכוערת וראויה לכל גינוי. דמוניזציה ודה-הומניזציה של בני-אדם היא פסולה. שתי השנאות, הן לחרדים והן להומו-סקסואלים, הן פסולות. כך גם שנאה לערבים וכך גם שנאה למתנחלים. יש רק לקוות שגילויי השנאה כלפי קבוצה כלשהי מבין קבוצות אלה היא נחלתו של מיעוט גזעני קיצוני בלבד בקרב תושבי השכונה והעיר, ואינה מבטאת גזענות נרחבת של מי שחושבים את עצמם לנאורים.

למען הגילוי הנאות, הח"מ הוא מתנחל חילוני כתום ברמת אביב ומועמד מטעם מפלגת התקווה ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת ה-18, הבוחל בגזענות המתאפיינת בדמוניזציה ובדה-הומניזציה של בני-אדם, שאותם הנאורים בעיני עצמם (וגם המתיישבים עצמם) מגדירים כמתנחלים. הנאורות נעצרת ב"קו הירוק", וכלפי יהודי החי בארצו ממזרח לקו הזכור לרע מותר להפעיל את בלוטות השנאה וההסתה.

נאור אמיתי, ולא נאור בעיני עצמו בלבד, הוא מי שמכיר בזכותם של יהודים - כן, גם יהודים - לחיות בארצם, ואינו תובע להפוך חבלי ארץ מסוימים - ועוד בלב ארץ ישראל - לאסורים למגורי יהודים. ליברל אמיתי, ולא ליברל בעירבון מוגבל, שולל גירוש כוחני של בני אדם מבתיהם, בין אם הם ערבים ובין אם הם יהודים. מי שדוגל ב"שלום" המבוסס על איסור כזה ועל טרנספר כזה - אינו רוצה באמת בשלום. "שלום" כזה הוא לא יהודי, לא דמוקרטי, לא ציוני, לא מוסרי. ניתן להגדירו כ"שלום חזירי": הוא מבוסס על תופעה מכוערת, אוטו-אנטישמיות, שאינה פחות מגונה מאחותה, האנטישמיות. שוו בנפשכם ארץ אירופית כלשהי שהייתה מכריזה על מחוזות מסוימים כאסורים למגורי יהודים: איך היינו מרעישים עולמות.

על כשלון האיחוד הלאומי בכנסת

העובדה שהציבור החרדי אינו משרת בצה"ל, אינו מעורב בפיתוח כלכלת המדינה ומונע מילדיו את התשתית ההשכלתית (לימודי ליבה) שתאפשר להם להשתלב בחברה תוך שמירת ייחודם - היא מקוממת וחייבת להשתנות. אבל, אין בה כדי להצדיק גזענות ואנטישמיות.

לעומת החרדים, הציבור הכתום, הדתי ושאינו דתי, משני צדי "הקו הירוק", מהווה היום עמוד השידרה של צה"ל, ומשמש כשותף מלא לחיי הכלכלה והחברה של המדינה. אבל, דווקא ציבור זה זוכה שוב ושוב לקיתונות הזעם של הנאורים בעיני עצמם.

דווקא הציבור החילוני הכתום, משני צדי "הקו הירוק", עשוי להוות גשר בין מי שהם נאורים באמת, ברמת אביב ובכל תל אביב ובנותיה, לבין הציבור הדתי הכתום, המהווה פחות ממחצית המתיישבים היהודים ביהודה ובשומרון. זו יכולה להיות תשובה יהודית-ציונית אמיתית לשנאה ולאוטו-אנטישמיות מצד חוגים מסוימים.

לשם כך חשוב שציבור גדול זה "ייצא מן הארון" (וגם ייצא מן הליכוד) ויוכיח שהוא ציבור גדול ורב, שאיננו שונא את האחר ואיננו לוקה בגזענות ובאוטו-אנטישמיות. לשם כך חשוב שהציבור הדתי הכתום יכיר בקיומו של ציבור חילוני כתום, לא יתנכר אליו ולא יתנשא כלפיו בביטול כאילו אינו מספיק יהודי. על התנשאות זו ועל ויתור מראש על ציבור חשוב זה שילם האיחוד הלאומי בכישלונו בבחירות לכנסת.

הגזענות כלפי ערבים וחרדים היא פסולה. ההסתה כנגד המתנחלים ראויה לכל גינוי. התרופה לכל ביטוי של שנאת האחר היא קבלת האחר, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני.