להחרים את סטימצקי וצומת ספרים

אני נדרש לרשימה זו בעקבות הוויכוח החם סביב חוק הספר וגם לקראת סיום שבוע הספר העברי. רעייתי ואני נגועים במחלה בריאה של רכישת ספרים. מכספי הפנסיה שלנו אנחנו מקפידים להפריש כל חודש סכום לא מבוטל המיועד למזור למחלה. לצד ההוצאות הרבות לבריאות הגוף - כדורים, מתווספת ההוצאה לשלוות הנפש - ספרים.

העובדה שבעירנו, חולון, ישנה ספרייה עירונית עשירה מאוד וחדרי עיון מרווחים מקילה עלינו רבות ולעתים אנו יוצאים מהספרייה עם שלושה ארבעה ספרים.

במדייטק בחולון יש לנו נגישות לספר ישן וגם לספר שזה עתה הופיע על מדף הספרים. נגישות ונוחות המקלים עלינו רבות, אך למרות הכל אנחנו מוצאים עצמנו לעתים קרובות רוכשים ספרים.

בשנים האחרונות אימצנו לנו כלל, שרכישת ספר חדש תהיה רק בחנות ספרים המקוטלגת כעסק קטן. כף רגלינו לא תדרוך ברשתות של ארבעה ק"ג ספרים במאה. יש שם אולי לפעמים ספר אחד שאתה מאוד מעוניין, וגם תצא עם שלושה אחרים שלא היית זקוק להם.

אני מעדיף לפגוש את בעל העסק הקטן ולא להיכנס לעסק המעסיק את צבא המוכרים תמורת שכר שעתי זעיר ומבייש וללא כל התנאים הסוציאליים הנלווים.

אני חש חובה לתת את הגמול המתאים לבעל העסק הקטן המתמודד מול אריות בג'ונגל. אני בכך מביע את סלידתי ממפגש עם תכתיבי הון גם בהיכל הקודש של הספרים. בעסק הקטן אין לי מפגש עם מוכר, שמשועבד לתכתיבי מדיניות מכירה של המלצה על ספרים של הוצאות גדולות. כשהוצאות קטנות עם ספרי איכות כמו "קשב לשירה" , רסלינג" , "פרדס" , "בבל" , "כרמל", "ביאליק" ועוד נדחקות מקדמת במת המכירה ברשתות הגדולות.

אני קורא לקוראי, קנו ספרים רק בחנויות הספרים הפרטיות. מניסיוני, גם במיטת סדום של מלחמת קיום קשה ניתן למצוא הנחות משמעותיות בחנויות הפרטיות, המעידות שבמתח רווחים קטן יותר אפשר להוזיל את מחירי הספרים, אותם מכתיבים הרשות הגדולות.

רעייתי ואני, שני ישישים המנהלים מרי אזרחי נגד שתי רשתות - "סטימצקי" ו"צומת ספרים". גם כשאנחנו זקוקים לעגבניות אנחנו מקפידים לרוכשן אצל הירקן השכונתי ואת מצרכי המזון בחנות השכונתית.

בעולם הקפיטליסטי אין דוגמה לעוד מדינה בעולם, בה להוצאת ספרים הגדולה ביותר יש רשת ספרים ענקית, הקובעת פירורי אגורות לסופר שעבד שנים על הוצאת הספר לעומת רווחי עתק לרשתות המוכרות את הספרים.

כן, אנחנו רוכשים את מצרכינו בעסק פרטי קטן של משפחה קטנה, הכורעת תחת נטל מלחמת קיום ביום עבודה קשה. אותה התנהלות הקיימת אצלנו ברכישת מצרכי המזון מנווטת אותנו ברכישת הספרים.

ישראל הענייה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת הביאה את הספר העברי לכל בית במחירים זעירים לעומת מחירים מרקיע שחקים של תאגידי ספרים כיום.

בימי ישראל הענייה בחנויות הקטנות של המושבה או העיר מצאת את ספרי הוצאת "עם עובד", שהעשירה את ביתנו בעשרות רבות של ספרים ממיטב הקלסיקה הספרותית במחירים מצחיקים.

אם החלטת להיות מנוי זכית להנחה משמעותית. בשום פנים ואופן לא היו מחירים אסטרונומיים כמו היום. לא הייתה מדיניות ההנחות האגרסיבית של "סטימצקי" ו"צומת ספרים", שדוחקות לך דרך אגב גם משולי הבסטה את כל מה שאינך זקוק לו.

אני קורא לקוראי לקנות ספרים במקום שמכבד ספרים - בחנות הקטנה, המפרנסת בדוחק רב משפחה. אל תרוצו ל"סטימצקי" ול"צומת ספרים". אל תיכנסו לדואופול, השולט מעל ל-80% של שוק הספרים בישראל. אל תכנסו למונופולים, שמוכרים מה שהם רוצים שאתם תקנו. קנו ספרים בחנות הזעירה בשכונת המגורים שלכם.