הכרתי פעם איש קשיש, שהיה בשנותיו האחרונות במקום העבודה שלו. איש מסור, חם ואוהב. אדם שנתן את נשמתו למקום עבודתו. אני הייתי ילד והוא היה מבוגר סמכותי. יום אחד חגגו לו 60 או 70, אינני זוכר, וזה לא באמת חשוב. ונדמה לי שההורים שלי גררו אותי למסיבה הזאת.
ל
כבוד האירוע הפיק האיש חוברת. אני זוכר עד היום איך היא נראתה. חוברת מהודרת, לפחות במושגי הימים ההם. החוברת סיפרה את עלילותיו החיוביות כאיש תורם ומשפיע. ככה לפחות נדמה לי. הוא עבד פה והתנדב שם, הוא היה בשליחות וגם בצבא. והכל היה כל כך חיובי ויפה. וליד כל פרק היו הרבה תמונות שלו, עם חבריו לשליחות ולעבודה וכיוצא בזה. תמיד עם חיוך רחב, ולב אוהב, כי כזה היה האיש.
שנים רדפה אותי החוברת ההיא. ומאז שראיתי אותה פגשתי כל כך הרבה ספרים דומים, אבל את השיעור קיבלתי מהאיש הקשיש עם החיוך הרחב: הבנתי שהוא פחד לסיים את חייו כמו קרח ולהיבלע באדמה. דהיינו: הוא פחד פשוט להימחק ולהישכח.
העונש מלמד על הכוונה קרח, כידוע, רצה להיות מנהיג. האם היה זה בגלל אהבה לכוח וסמכות? האם משום שתמיד, מאז היותו קטן, הועידו אותו לגדולות, והיה לו קשה לראות את הגדולה חומקת ממנו? האם הוא חשב שהוא יוכל לעשות את זה טוב יותר ממשה?
לעולם לא נדע תשובות לשאלות הללו. אבל דווקא מסופו המשונה של קרח, ייתכן שניתן להבין את המניע שלו. הרבה אנשים מתו בעונשם, אבל מוות כה משונה, להיבלע באדמה עם כל הרכוש, זה עונש שאומר דרשני. הוא מעיד על המניע, והמניע של קרח היה עמוק כמו עומק השאול שאליו ירד. קרח פחד להיבלע באדמה. קרח רצה לנצח את שכחת ההיסטוריה. הוא רצה להיקבע בכותל המזרח של הזיכרון הלאומי. הוא רצה להיות בתוך הסיפור.
בתקופתו של קרח היו 8,000 לוויים שהיו ראויים לעבודת המשכן. מי זוכר אותם? מי יודע את שמותיהם? הם היו קרובים אל הקודש, ממש כמלוא הנימה. ובכל זאת, הם היו רק לוויים, אפילו לא כהנים.
במידה מסוימת קל יותר להיות אדם פשוט. אתה נולד להכרה שהמשכן הוא מחוץ לתחום שלך. הוא מקור ההשראה והקדושה, אבל רחוק ממך, בלתי מושג, על ראש ההר בינות העננים. קשה הרבה יותר להיות לוי. זה מצד אחד לא להיות בחיים הממשיים, לדוגמה בכך שאינם מקבלים נחלה בארץ, ומן הצד השני - אתה גם לא במעגל הפנימי כמו הכהנים.
כמו היועץ של השר אם אני מחפש אנלוגיה אקטואלית, הלוי נראה לי כמו יועץ פרילנסר. הוא קרוב למרכז העניינים, המשרדון שלו סמוך ללשכת השר המפוארת, הוא לוחש תדיר על אוזנו של השר, מדי פעם רואים את בדל אפו בצילום בעיתונות, אך הוא נדון לחיות את חייו בצללים. אין ספק שהוא משפיע על הסיפור, יותר מאשר רבים אחרים, אך הוא לא באמת חלק ממנו. לפחות לא מבחינת ההיסטוריה שלא תזכור אותו ככזה. היא לא תציין אפילו את קיומו. בבואך ללשכת השר, תמונתו לא תהיה על הקיר ליד תמונות שרי העבר. קרח ביקש לחמוק מהגורל האנושי הזה של השכחה ואולי אף למרוד בו.
קרח לא רצה להיבלע בתהומות הנשייה של התודעה האנושית. הוא לא היה מוכן להסתפק בלהוציא לעצמו ספר זכרונות פתטי שגורלו נחרץ עוד לפני שהצטננו דפיו ממכבש הדפוס. אבל מצד שני קרח גם טעה, כי הוא השתית את נצחיות קיומו על תשתית רעועה כמו הזיכרון האנושי. האמת היא, שבאופן מהופך, הוא מימש את ייעודו, ואנו בהחלט זוכרים אותו, אך כדמות שלילית עם סוף טראגי. טעותו של קרח הייתה שהוא לא האמין, כי המעשה הטוב שעושה האדם, אומנם אינו נזכר לנצח בזיכרון האנושי שימיו קצובים, אך הוא נזכר בזיכרון האלוקי.
"עדת קרח אינה עתידה לעלות... בעולם הזה. ויאבדו מתוך הקהל - לעולם הבא, דברי ר' עקיבא" [משנה, סנהדרין י', ג']. הרעיון העמוק של העולם הבא הוא שהתודעה והרוח האנושית אינן נכחדות כמו הגוף. הגוף סופו להתכלות, אך התודעה והרוח נצחיות הן. הגוף יכול להיות במקום אחד בלבד באותה נקודת זמן, בעוד הרוח יכולה להיות בכמה מקומות. הגוף נמצא רק בהווה, אין לו עבר ואין לו עתיד. ואילו הרוח נעה בחופשיות במרחבי הזמן, קדימה ואחורה. טעותו של קרח, לפי רבי עקיבא, הייתה נכונותו למכור זיכרון בעולם הבא במחיר תהילה מפוקפקת בעולם הזה.
ואנחנו, החיים לנו בעולם של יחסי ציבור, מניחים שהכל כאן. אך נדמה, כי דווקא דור האינטרנט יודע עד כמה עמוד הבית של אתרי החדשות, הם הדבר התזזיתי והכי לא-יציב שקיים. פעם אפילו העיתון שרד 24 שעות, תוך שהוא יוצר אשליה של קביעות מסוימת בזיכרון. היום זה עניין של דקות. לכל היותר שעות.
אך האמונה העמוקה בעולם הבא, איננה רק במשהו עתידי; היא מבהירה את משמעותו של העולם הזה. היא מציעה לנו לדעת שהמעשה נקלט, נרשם וקיים לו באיזושהי ספירת קיום גבוהה. המעשים לא הולכים לאיבוד, כמו גם הרוח האנושית.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
