מהלך ההינתקות החד צדדית מעזה נקלע למשבר לגיטימיות קשה. בכל המבחנים הציבוריים כשל ראש הממשלה למרות שמשמעותם החוקית והציבורית של כישלונותיו מועטה. משאל הליכוד ותוצאותיו לגיטימיים בדיוק כמו משאל פנימי של שלום עכשיו המאשר ברוב קולות את חלוקת ירושלים. למרות זאת בחר ראש הממשלה בזירה הזו כזירת המבחן וכשל בה.
יש דרכים להעניק לגיטמציה לתהליך. ראשית על הממשלה להכריז על המטרה והחזון ולהסביר אותם ולא להסתפק בהחלטות טכניות כגון גובה הפיצויים, מי יפנה, כמה כוח משטרה דרוש וכו'... אלא שהממשלה לא עושה בתחום הזה את חובתה, למרות שעדיין לא מאוחר.
שנית, להתגייס לפעולות תמיכה המוניות ולבטא בכל צורה אפשרית: מכתבים, מאמרים, הפגנות, כנסים והתפקדות, את תמיכת הציבור הרחב בהינתקות. אלא שהשמאל הישראלי נחשף בחדלונו המוחלט ובאין אונים משתק למרות שעוד אפשר להתעשת.
שלישית, חובה על כל אזרח מאתנו להעמיק את ההידברות דווקא עם ברי הפלוגתא הפוליטיים שלו בשאלה איזו מדינה היינו רוצים בעוד 20 שנה. כל צפון תל אביבי יכול ביוזמתו הוא לבקר במעוזי המתנחלים והם במעוזי השמאל. אבל הציבור יגע, אדיש וחשדן מליטול אחריות אישית לגורל המדינה, למרות שזה בהחלט אפשרי.
יש כמובן, בהעדר כל חלופה אחרת, את ההכרעה בקלפי. אבל משאל עם הוא החלופה הגרועה מכולן. אמנם ניתן טכנית להגיע להכרעה תוך 6 שבועות אבל סביר שיש כוחות פוליטיים אדירים שרואים במשאל את הפתרון המושלם להרוג את ההינתקות בלגיטימיות דמוקרטית מלאה.
זמנו הפוליטי של ראש הממשלה לביצוע ההינתקות הוא כשנה וחצי במקרה הטוב. אז ישתקו פעמי הבחירות, בהנחה שיתקיימו במועדן, את כל היוזמות ושיח ריק של בחירות ימלא את חיינו.
בציבוריות הישראלית הפך הבג"ץ, בצד יתרונותיו הרבים מאד, לאמצעי מרכזי לעכב כל ביצוע, לעצור כל תהליך, להתיש כל יוזם. גם לו תוואי הגדר היה כליל האיזון הפוליטי שבין ביטחון, אנושיות ויחסים בינ"ל, מה שהוא במפורש ובכוונה לא ! חזקה עלינו שעורכי דין, ממומנים גם בכספי הרשות הפלשתינית, היו מעכבים בשפע עתירות את הגדר, משתמשים בבג"ץ ככל יכולתם להפכנו למדינה דו לאומית שסופה פלשתין השלמה.
גם אם ההתנחלויות היו כולן בלתי חוקיות למהדרין חזקה עלינו שמתנחלי ישראל היו משתמשים בבג"ץ ככל יכולתם כדי לעכב את הפינוי ולהפכנו למדינת אפרטהייד מוקצית על הרבה מאזרחיה ושאר העולם.
על יוזמת המשאל לעבור הרבה שלבים. ראשית שלב חקיקת היסוד. כבר כאן אנחנו דנים את עצמנו למשברים ממשלתיים, למבול עתירות לבג"ץ, לסכנת התפרקות הממשלה יום יום ושעה שעה. לאחר מכן, בהנחה שנצלח את השלב בשלום, שוב יחזור התהליך על עצמו בקביעת מועד המשאל ואם עדיין תהיה לנו ממשלה אחרי כל זאת אזי צפוי הוויכוח הקשה מכולם על ניסוח השאלה.
משברים, שפע עתירות לבג"ץ והופ... חלפה שנה וחצי בלי הינתקות ובצל בחירות. גם אם כוונת חלק מהמציעים הגונה הרי כבר נאמר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
אם כבר נגזר עלינו להכריע בלגיטימיות של ההינתקות החד צדדית בקלפי אזי, למרות הנזק הכלכלי הכרוך בכך, עדיף ללכת לבחירות. בחירות שלא רק יכריעו בלגיטימיות ההינתקות אלא גם יעצבו, באותו המעשה, את המפה הפוליטית כדי שאכן תהיה לנו ממשלת הינתקות יציבה, נהנית מגיבוי ציבורי, פרלמנטרי ובין לאומי. ואם לא כך יהיה, סימן שהציבור לא רוצה מדינה יהודית דמוקרטית אלא חזון אחר.
יש דרכים רבות לצבור תמיכה ולגיטמציה לתהליך ההינתקות, אם אכן קיימת תמיכה כזו בציבור. המשאל אינו תהליך של צבירת לגיטמציה אלא של קבירת החזון של מדינה יהודית דמוקרטית להרבה שנים. של קבורת חמור חוקית למהדרין לרעיון ותהליך ההינתקות החד צדדית.
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
