ביבי ולישון

היד שמנענעת את ההריסה (של מדינת ישראל)

כששרה נתניהו התראיינה ואמרה "ביבי גדול על המדינה הזו", היא ידעה בדיוק מה היא אומרת, ובעיקר - למה היא אומרת. שרה היא פסיכולוגית ילדים, ותרומתה לתמונה הפסיכולוגית של בני הבית (בכל הגילאים), חשובה מאין כמוה. זהו הלך הרוח בבית משפחת נתניהו, הבנוי על המודל הזה של הערצה עיוורת. עיוורון עובד טוב עבור מי שמתקשה בהפנמת המציאות. מציאות קשה מובילה בעלי יכולת להתמודדות, וחסרי יכולת לכיסוי העיניים. זה מודל שאנו מכירים מילדים שמתחבאים על-ידי כיסוי עיניהם. זה מבדר כשמדובר בילד קט שעוד לא הבין את מהות הראייה, אבל קצת פחות מבדר כשמדובר בראש ממשלה.

אם שרה צודקת, וביבי אכן גדול על המדינה הזו, משמע, מן הפרט אל הכלל - אנחנו קטנים עליו. מדינת ישראל קטנה על ביבי, הישראלים קטנים עליו, החברה הישראלית קטנה עליו, התרבות הישראלית קטנה, הכלכלה קטנה, הפוליטיקה קטנה. "המדינה זה אני" אמר פעם מלך חשוב ודגול בשם לואי ה-14 של צרפת, האיש שהוציא מתחת ידיו את הקודקס השחור, ספר חוקי האפליה. היבריס קוראים לתופעה הזו. גאווה שעברה השקיה ודישון, צמחה לכדי עץ עבות של יהירות, ריחוק, ניכור ולבסוף גם התמוטטות חצר המלוכה בעטיה של ראוותנות יתר.

זה לא שביבי גדול על ישראל. אי-אפשר להאשים אדם גדול בגדולתו. הבעיה היא בישראל ובהיותה קטנה למידותיו. ואני, מן הצד, תמה מאוד. כיצד מצליח אדם במידות כה גדולות להכניס את כף רגלו הנשגבת לתוך נעל כה קטנה וצרה? אחיותיה של סינדרלה ניסו זאת מתוך רצון להינשא לנסיך, אך אדם בשיעור מידותיו של בנימין נתניהו אינו חפץ להינשא לנסיך בן-מלך. ואולי בעצם כן?

הביבי גדול - המדינה קטנה

בפעם האלף, ואם יידרשו אז עוד אלף אלפי פעמים; זה לא האדם, זו השיטה. נחליף אלף ביבים, ולא נמצא את עצמנו במקום טוב יותר מאשר עם הביב הראשון. זה לא האדם. הוא יכול להיות גדול, עצום ורב-מימדים, ברוך-כישרונות ועתיר-נכסים. הוגה-דעות ואמן רב-פעלים. בורא מציאות או שמש העמים. נמשיך ונפליג כמעשה דן כנר ולא נוכל לכסות את כל יתרונותיו, ונפאר, נהלל ונשבח את עפר הארץ שלרגליו ואת חום השמש המענגת את גבותיו. ועדיין - זה לא האדם. זו השיטה.

השיטה היא אימו-הורתו של האסון החברתי בישראל. השיטה היא מארג עדין ומורכב של אינטרסים צרים. כל-כך צרים עד שעין בלתי מזוינת לא תבחין בהם. אבל הם שם. וזו הסיבה שהם שורדים את כל מהמורות הדרך, את כל פעילויות הרחוב, וזו הסיבה שהם ישרדו גם את גל האלימות של המהפכה החברתית המתרגש ובא עלינו (ולא לטובה).

כששרה אמרה שביבי גדול על המדינה, זו הייתה דרכה המיוחדת לדבר את אשר היא רואה מאחורי הקלעים ומתקשה לומר בפה מלא ובמלוא הגרון. בין היתר, משום שהיא חלק אינטגרלי מן השיטה עצמה, ולכן אינה יכולה להסגיר את המודל שעל פיו פועלת השיטה הזו. שרה נתנה לנו מתנה יקרה מפז וחשפה טפח קטן מן האמת המרה, זו שאנו ממאנים לראות. שרה צדקה. זה לא שביבי גדול, אלא שהאנשים קטנים. נחילי אדם זורמים מדי בוקר בבוקרו אל תוך מנגנון השיטה, כקיני נמלים חרוצות, מזינים אותה, מטפחים את השיטה ואת מלכת הנמלים, עורמים את כל אמצעי המחיה בממגורות של השיטה, בבנקים של בני אנוש, ואז מתפלאים שאין להם גישה אלא רק כחוליות אספקה.

כששרה אמרה את מה שאמרה, היא ידעה בדיוק מה היא אומרת. קח מיליון בעלי יכולת ראייה של מטר אחד, ושים אותם זה על גבו של זה, הם לא יראו למרחק של מיליון מטר, אלא עדיין יראו רק למטר אחד קדימה. כמו שאמרו הגששים: "זה לא אני המצאתי, זה כימיה".

ביבי ולישון

כדי לשנות את השיטה צריך לסדר את המנגנון באופן אחר. במקום לערום זה על גבי זה את כל בעלי יכולת הראייה של מטר אחד קדימה, צריך מנגנון משתף, מחבר, מקשר, מתאם, מאחד...

בסידור נכון, יכולים מיליון בעלי טווח ראייה של מטר אחד, לראות מיליון מטרים קדימה. אבל כל עוד מתחלף רק הרואה בראש הפירמידה, זה שהגיע תורו לרדת מן הראש ולפרוש, מתחלף בבעל אותו טווח ראייה, לא השגנו דבר. כל עוד המטפס לראש הסולם צריך להבטיח טובות הנאה לכל אלה שעשו לו "סולם גנבים" בדרכו למעלה. לא השגנו דבר. כל עוד מי שירש את מקומו של ראש הפירמידה נאלץ לטפס מעל גוויות חרוכות, לשקר, להונות, להבטיח, למכור מעשיות, להנהן באלף ברי-מצווה ומסיבות יום-עצמאות, לענות בזמן לבעל הממון, לחלוב דרכו מימון לעוד מסע בחירות ולנשק עוד ישבן אל אלפיון, לא השגנו דבר.

אם יקראו לראש הפירמידה ביבי או שלי, יאיר או שאול, ברק או דפני - זה ממש לא ישנה. המודל של כפייה, כוחנות, אלימות, ביזה ואינוס בחסות החוק, כמודל שלטוני - פשט את הרגל. זה לא הביבי שצריך ללכת, זו השיטה. זה השיטיון. זה העיקרון.

גם אם ביבי יפרוש, בין אם כמו מובארק ובין אם יאחוז בקרנות המזבח כמו אסד, גם אם הוא יפרוש ויילך לישון, זה לא ישחרר אותנו מעבדות. שרה נתנה לנו מתנה יקרה מפז. את האמת. אנחנו אנשים קטנים, מסודרים בפירמידה המשועבדת להון, לממון, ואפילו נוכל לקרוא על כך בעיתון, השייך לבעלי הממון, המעסיקים של אנשי השלטון.

זה לא הביבי שצריך לפנות את הבמה לגדולים ממנו וללכת לישון. זה אנחנו שצריכים להתעורר. ועד שנתעורר, אסור שנטעה. כל מה שיקרה כאן הוא שחר של יום ישָן.

כל שדה קטל היה פעם שדה חסד. וכל שדה חסד היה פעם שדה קטל.

בוקר טוב.