עכשיו זה כבר ברור. המחאה היא על אובדן החופש. החבלה בזכות להפגין היא עוד פן של הכרסום בחופש לחיות בכבוד. זה כבר לא רק הכלכלה, זה יותר גדול מזה. והפרחים למשטרה, כי כנראה שהמחאה הולכת לעלות כיתה.
בקיץ שעבר היה לעיתים נדמה שהמחאה היא כמו שמיכה שנמתחת לכל הכיוונים וחורים הם רק עניין של זמן. ודי מהר חורים אכן נפערו. בגלל חוסר המיקוד והיעדר סדרי עדיפויות, בגלל הטרמפיסטים הרבים שקפצו על העגלה, בגלל הניהול החובבני, בגלל שהיה בה הרבה "לא" וכמעט אף פעם "כן", ובגלל שמנהיגיה לא הצליחו להעמיד קו אחיד.
אבל הסיבה העיקרית לכשלונה היה המסר. למרות יחסי הציבור הטובים שהמחאה זכתה להם היא נכשלה במיתוג. "צדק חברתי" - היה מסר בכייני שריחף מעל הגגות של העיר השבעה וההדוניסטית כמו ענן לבן שמסרב לנחות פן יתלכלכו שוליו בבוץ של הרחוב. זה הרחיק את הפריפריה שהמשיכה להזיע בצווארוניה הכחולים, זה לא הפריע לביבי באמצע דיאטת המגזר הציבורי וזה הוציא משטייניץ לא יותר מכמה חרחורים של בוז מעל הסטייק סינטה בוועידת ישראל לעסקים במלון דיוויד אינטרקונטיננטל.
פרופ'
סטנלי פישר, אמריקני ישר-דרך וסולד מפוליטיקה בדרך כלל, סבל ממש. הוא כמעט חטף התקף חרדה וסגר עוד יותר חזק על השיבר של הריבית. בזמן שחבורה של מובטלים ניגנה ברוטשילד, היתר המשיכו לעבוד כמו חמורים, לקחו עוד הלוואות כדי לנשום קצת אוויר והודו למזלם הטוב שיש להם בכלל עבודה.
לדייק את המסר מחאת הקיץ שעבר הייתה מוצדקת מאין כמוה והיא גם יכלה להניב פירות אילו במקום פסטיבל ה"שתו-לי-אכלו-לי" היו מזקקים ומדייקים קצת את המסר. והמסר הוא לא המסר גורר האנטגוניזם של "תנו לי", שלעיתים עלה מהמחאה ואין לו דבר וחצי דבר עם צדק חברתי.
הדמוקרטיה הרי טומנת בחובה הבטחה - חופש לכל. השיטה הקפיטליסטית אמורה הייתה להיות תרגום כלכלי של העיקרון הזה - שוויון הזדמנויות ושגשוג לכל. לכל אחד החירות לשאוף בהתאם ליכולותיו. לכל אחד מותר להיות בעל קניין, להתחרות, להרוויח, לחלום ולהצטיין. לכל אחד יש תקווה. גם אם נולדת בעיירת פיתוח עם עוד שמונה אחים בשניים וחצי חדרים בלי מזגן, זה עוד לא סוף העולם. אפשר לצאת משם. הכישורים קובעים, לא השייכות. החתך הסוציו-אקונומי נעשה על-פי עשירונים ולא על-פי מעמדות. המוביליות אפשרית כי האצולה לא קיימת יותר. רק שמשנה לשנה מתברר יותר ויותר שכל זה חוסה תחת המילה "לכאורה".
כי אם בפועל רוב רובו של ההון מרוכז בידיים מעטות והחופש הוא נחלתה של קבוצה קטנה, שהשיגה כוח חסר גבולות והיא לא מתביישת להשתמש בו כדי לדרוס את היתר, זה לא קפיטליזם. זאת אוליגרכיה. זה גולם שקם על יוצרו. זאת שיטה שמשהו מהותי ויסודי השתבש בה.
אם קבוצות בעלות כוח פוליטי יכולות להסיט משאבים לטובתן רק על בסיס הבטחתן לקיום השלטון, זאת לא מדינה מתוקנת ולא סוציאל-דמוקרטיה. זוהי דמוקרטיה מנוונת.
אובדן החופש או החירות אם ברוב משקי הבית התשלומים על דיור במרחק סביר ממקום העבודה ועל חינוך משלים (כי מי שמסתמך רק על החינוך הפורמלי לא יגיע בחיים לשום מקום) זוללים את רוב המשכורת, יש כאן פגיעה בסיסית ביכולת לממש כישורים של מי שאין לו אפשרות לעמוד בזה.
אם בסוף יום עבודה, שהוא מהארוכים במערב, אנשים נופלים מותשים למיטה רק כדי להתעורר בעוד חמש או שש שעות לעוד יום כזה, ועוד אחד, ועוד אחד, בלי תוחלת או תקווה להתקדם, למי נשאר עוד כוח לחלום על שינויים. מי יכול בכלל לחלום.
אם רוב בתי האב מתנהלים כלכלית כמו סיזיפוס על הר טרשים קרח - צעד קדימה, שניים אחורנית - אין מה לדבר על קידום, על מימוש עצמי, או על בחירה חופשית.
ואם ילדים מתבגרים, משתחררים מהצבא, מקימים משפחות ומהר מאוד מאבדים את האפשרות לבחור כי הם נכתשים תחת הנטל, קוראים לזה - כך אני חושבת - אובדן החופש או החירות. אותה חירות שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל הקפיטליזם.
את כל זה הבנתי השבוע באדיבות משטרת ישראל שהחליטה לנהל מלחמת חורמה באחרונת החירויות - החירות להפגין - ואיחתה שלא מדעת את הקרעים במחאה. אם אחרי השבת האלימה ברחובות תל אביב נשאר עוד מישהו שאינו מבין על מה מוחים - שיקום.
ואחרי שכל זה ברור הייתי מחליפה למחאה את הסלוגן. במקום "צדק" - "חירות". כי את הצדק מישהו צריך לתת לך ואילו החירות היא זכות יסוד.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
