למחאה דרוש חריש לעומק

המחאה החברתית לא מתה. היא חיה, נושמת ובועטת, אף שאיבדה את המומנטום שלה מהשנה החולפת. גם עתה נותרה התביעה לצדק חברתי תביעה מוסכמת ונחרצת, ושום כוח פוליטי לא יצליח לדכא אותה ולהעביר אותה מן העולם.

מניפי דגל "העם דורש צדק חברתי" יכולים, בצדק, לטפוח לעצמם על השכם ולזקוף לזכותם תיקונים מבניים שכבר הושגו וכאלה שמצויים עדיין בדרך. ואף-על-פי-כן צריכה המחאה לשנות את פניה מן היסוד כדי להצליח.

במצב הנוכחי תקועה עגלת המחאה עמוק בבוץ ובמקום שתצבור תאוצה היא רק דורכת במקום. רבים מאלה שתמכו בה, לפני ולפנים, נטשו אותה והרימו ידיים. עובדה שההפגנות בשטח הולכות ומתמעטות וגם המאהלים מתרוקנים מדייריהם, אם מחמת הייאוש האישי ואם בשל ידן הקשה של המשטרה והעירייה המערימות מכשולים על המוחים.

דרך המלך

כדי לצאת מן המבוי הסתום והמביך צריכים מנהיגי המחאה החברתית לנטוש את דרך החתחתים שלהם. לא עוד הפגנות עם סיסמאות מפוצצות, וגם לא התחככות עם העירייה והמשטרה, אלא טקטיקה חדשה ומניבת-פירות: במקום שביתות-שבת, הפגנות-מחאה ועימותים אלימים - לצאת לחריש לעומק בתוככי שכונות המצוקה ובפרברים הנידחים.

על מנהיגי המחאה לעשות עבודת-שטח, להידבר עם החלכאים והנדכאים באמת, לאסוף עליהם נתונים עדכניים וללכד אותם למפלגה חדשה, שתילחם רק למען צדק חברתי. מפלגה שכזו תמלא את מקומן של מפלגות קיימות, שרק תופסות טרמפ על המאבק, נבנות ממנו, ובסופו של דבר אינן מיישמות את זכויות הסובלים.

אבל לפני שתקום מפלגה, חובה על נושאי דגל המאבק החברתי ללכד את השורות שלהם. במצב הנוכחי פעורות מחיצות עמוקות בין מנהיגיו הוותיקים - דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ואיציק אלרוב. אליהם נוספו עתה מנהיגים חדשים, המספקים משב-רוח רענן למאבק המתיש. דבר אחד ברור: בלא ליכוד השורות נידון המאבק הזה לכישלון מוחץ.