הבולשביקים והמנשביקים של תנועת המחאה

פיצוץ ישיבת המועצה של עיריית תל אביב והביזוי הקולני שהוטח השבוע ברון חולדאי (מפלגת העבודה) מן הרגע שנכנס לאולם ועד לבריחתו המביכה, כשעשרות צעירים רודפים אחריו בצעקות, הבהירו מה קורה בתנועת המחאה. מדובר במאבק בין שני זרמים ושני דורות בתוך השמאל על השליטה בתל אביב. השמאל הצעיר - הקיצוני, הרעבתני, שגורמים קומוניסטיים מאכילים אותו בציניות סיסמאות אנרכיסטיות - יצא נגד השמאל הזקן, השמן, הממוסד שהיה לפני 50 שנה הדור החדש והמפואר של ההתיישבות העובדת. את יוצאי הקיבוצים והמושבים שהתברגנו, השמינו, התנוונו ונעשו עירוניים לחלוטין, ייצגו חולדאי ויעל דיין, יו"ר מועצת העיר. יעל דיין, שאביה וסבה היו פוליטיקאים מפא"יניקים מיובלי ידיים מנהלל, עסקה השבוע בסגירת מיקרופונים ובשילוח מאבטחים כלפי נערים ונערות מן השמאל. גם היא וגם חולדאי זכו לקיתונות של בוז. לחולדאי, למשל, הם צעקו: "טייס גרוע וראש עיר גרוע". מיד לאחר מכן התארגנה בחוץ ישיבת מועצה אלטרנטיבית בהשראת אויבו הגדול של חולדאי: דוב חנין.

קומוניסט אדוק זה - הדבק עדיין בתזיסים האדומים שאבד עליהם הכלח כחייל יפני שנשכח בג'ונגלים של בורמה ודבק עדיין במלחמה למען הקיסר הירוהיטו - רודף את חולדאי המסכן, הרוצה רק לחיות בשקט ולהיות צ'יץ' שני, באותה קנאות אטומה שבה רדפו פעם הקומוניסטים בברלין את הסוציאל דמוקרטים הגרמנים. חנין אינו מדבר הרבה בפומבי וגם אינו מציף את תל אביב בדגלים אדומים, אך הוא משפיע בעצם נוכחותו, שותק ונותן השראה, כשהוא מתיישב במרכז של מעגל הדוברים. הוא לא צריך לדבר. הנוסח הקומוניסטי הישן יוצא ברור מגרונה של תלמידתו סתיו שפיר כשהיא תוקפת את שר האוצר הנבוך והלחוץ תמיד - יובל שטייניץ - על המטפורה שלו "מלחמת עולם כלכלית", מאשימה אותו ברטוריקה של חרחור מלחמות ומזכירה באופן שבו היא מתנסחת את רטוריקת השלום הקומוניסטית מתקופת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אם יעל דיין היא דור שלישי למפא"יניקים, הרי סתיו שפיר היא דור רביעי, מבחינה אידיאולוגית ולא משום בחינה אחרת, לסופיסטים דמגוגיים וישועיים אדומים ולא כל כך ציונים.

הפעילים המקצועיים של המחאה מבטיחים לחולדאי, "שריף עיריית תל אביב" כלשונם, כי לא יניחו לו עד שיפנה את כסאו. הבחירות לעירייה ייערכו בעוד שנה וחצי, בנובמבר 2013, ועד אז יאכל חולדאי הרבה קש. אנו רואים כי פוליטית מדובר בסך-הכל בסכסוך בין שמאל שכבר התברגן לבין שמאל צעיר יותר, שיתברגן מחר. הצעירים המהפכנים בעיני עצמם של היום הם חברי מועצת העירייה של מחר. ככה זה. זה קרה בצרפת, זה קרה בארצות-הברית וזה יקרה גם פה. זה כמו המאבק בין הבולשביקים למנשביקים, אלא שאצלנו לכל העניין הזה אין שום קשר לפרולטריון, שבשמו התיימרו פעם הסוציאליסטים לדבר. לכן, לא מפליא כי מי שהיו בעברם באמת מדוכאים עלי אדמות ועם חֵלכָה, ילדי מעברות ושכונות עוני שנחלצו מהן בעור שיניהם בעזרת המוביליות שמאפשר השירות הצבאי - שאול מופז ומירי רגב - לא הצליחו להתחבר למחאה של השמאלנים. הם פשוט לא מהזן שלהם. מופז ורגב, בעזרת הקריירה הצבאית, דילגו ישירות מהפרולטריון לצמרת הכלכלית בלי לעבור את השלב של מעמד בינוני נמוך שרוצה להיות מעמד בינוני גבוה עוד לפני גיל 30, מקסימום 35. זוהי הסיבה שאיש מתוך תנועת המחאה לא הקשיב לזעקותיו של מופז: "אני הייתי שם". הסבל שלו כילד באוהל אינו מעניין. זהו אוהל אחר. ועל מירי רגב לא כדאי בכלל לדבר. דפני ליף פשוט חגגה עליה. שתתה אותה עם הקפה מקיאטו שלה.

בתוך כל זה נבלע משהו חשוב: מאות האלפים שבאמת זקוקים לרווחה, חינוך, בריאות ודיור ולא קיבלו כלום - לא מוועדת טרכטנברג ולא משום גורם אחר. בעבורם כל מה שהיה השבוע בתל אביב פשוט אינו רלוונטי. כן לילה לבן, לא לילה לבן - הם הולכים לישון מוקדם.