שלום לך ארץ נהדרת

כאשר חזר בנימין נתניהו לביצה הפוליטית, דאגו מקורביו להצהיר כי "ביבי למד את הלקח" ו"פסק הזמן רק היטיב עמו". אם כן, פסק הזמן שלקח נתניהו אחרי שנזרק מכס ראש הממשלה בהחלט הועיל לתיירות הבינלאומית, שכן את מירב הזמן הוא בכלל בילה בחו"ל. אבל נתניהו עצמו נותר אותו נתניהו, בדיוק כמו שלמדנו להכירו.

ראש הממשלה, אריאל שרון, הואיל בטובו והחליט לקחת חלק פעיל במשבר השכר ברשויות המקומיות, אחרי שחודשים ארוכים מתחננים העובדים לקבל את אשר מגיע להם. נתניהו התנה את מתן השכר בחתימתם של העובדים על תוכנית ההבראה שהוא מנסה להוביל. בכך הזכיר לנו נשכחות, והוכיח סופית שביבי הוא אותו ביבי. תוכנית זו אסור שתהיה תלויה בזכות הכ"כ בסיסית הזאת: לקבל את המגיע לך. אבל מר נתניהו שכח, או העדיף לשכוח, שתי עובדות בסיסיות: האחת היא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ודיקטטורה מהסוג הנאלח הזה היא לא בבית ספרנו; והשנייה היא שעבירת הסחיטה רשומה כבר שנים ארוכות בספר החוקים, כעבירה פלילית.

בימים שבהם הדמוקרטיה הישראלית מתפרקת, כלב השמירה שלה נרדם בעמידה, וגיל ריבה הוא "כוכב מעריב", קשה שלא להתגעגע לעיתונות שהייתה כאן פעם. העיתונות הכתובה מאבדת את הרלוונטיות שלה, ועל כך היא יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. העיתונות הישראלית היא שחוקה, זקנה, מונעת ע"י אינטרסים אישים ומניעים זרים. העיתונאים מצטיירים כלא-אמינים, דימוים לא היה מעולם נמוך יותר וגם החדשות לא מושכות אף אחד, ובצדק, לקנות בבוקר עיתון. תפקיד העיתונאי הוא תפקיד חשוב מאין-כמותו, בוודאי במצב הנוכחי, שבו רשויות החוק קורסות והשחיתות אוכלת פה כל חלקה טובה. על כן עלינו לדרוש עיתונות לוחמת יותר, אמיצה יותר ורצינית יותר.

לפני כמעט עשור שנים נסגר "דבר". בסוף-השבוע ייצא גיליון מיוחד של העיתון המיתולוגי הזה שמעורר כ"כ הרבה געגועים למה שהיה כאן פעם ותקווה אחת גדולה למשהו חיובי שהלוואי ויקרה.

יום הדין הולך ומתקרב, ובטרם נבקש את הסליחה השנתית מבורא העולם, עלינו לבקש סליחה חשובה לא פחות: סליחה לאומית. הסליחה הראשונה מגיעה לתלמידי ישראל שמקצצים להם בשעות, פוגעים להם במערכת החינוך ואח"כ עוד באים אליהם בטענות על ההישגים המבישים, וכל זה בזמן ששרת החינוך דאגה להיכנס לספרי ההיסטוריה ולהראות לאזרחי ישראל את תרומתה החשובה לספורט הישראלי כשפצחה בשירת ההמנון באולימפיאדה האחרונה לצידו של המדליסט, גל פרידמן. סליחה חשובה לא פחות מגיעה לקוראי העיתונים בערב החג, אלו שהסתכלו בעינים בוהקות על תמונותיהם של עשירי הארץ, בזמן שהשולחן שלהם בראש-השנה נותר ריק.
סליחה גדולה מגיעה גם לאלו שקיפחו את חייהם בניסיון ההתנקשות בזאב רוזנשטיין לפני מספר חודשים. חשוב לנו לספר להם שחלה התקדמות רצינית בחקירה, והמשטרה הצליחה סוף סוף לשים את ידה על היעד מספר 1, כאשר עצרה את האחרון על החזקת סכין אחרי חודשים ארוכים של חקירות.

סליחה מגיעה גם לכל אותן האימהות שלא ישנות בלילות ודואגות לבניהן שמשרתים בשטחים, ושומרים על כמה סהרוריים באיזה גבעה נידחת של ארץ כנען.

סליחה צריכים לבקש גם מיצחק רבין. סליחה יצחק, על כך שעשר שנים אחרי הלילה ההוא אנשים פה לא למדו את הלקח ועדיין נשמעות פה אינספור סיסמאות מסיתות ע"י פחות או יותר אותן הדמויות. סליחה ששתקנו, גם היום שנים רבות אחרי, אנחנו עדיין שותקים ומי ששותק משלם מחיר.

בסליחה הקרובה המילים מאבדות מערכן, היא מיועדת לרון ארד ובני משפחתו. בשלב הזה המילים נעתקות אפילו ממני. סליחה, פשוט סליחה.