נתניהו צדק (כשרלטן תקשורת המכיר את האבוס) גם אם קשה לנו להודות בזה,
בנימין נתניהו צדק. בהיותו שרלטן תקשורת מקצועי, הוא הבין לאן פניה של התקשורת, ועשה מעשה. כאשר בבנימין נתניהו עבר לנהל את יחסיו עם התקשורת הבינ"ל, ובמקביל הפנה עורף ועבר להתעלמות מוחלטת מהתקשורת הישראלית, הוא ידע היטב למה הוא עושה זאת.
התקשורת כבר מזמן אינה עוסקת בעיתונאות, ומרבית העוסקים בה אינם עיתונאים אלא אנשי תקשורת. ההבדל הוא עצום. בעוד שעיתונאי אמור לדווח על "ידיעות", ולצידו אמורים להופיע דברי פרשנות של מומחי תוכן או פובליציסטים, מן העבר השני ניצבים אנשי התקשורת העוסקים בשרלטנות המידע. אלה שני תחומי עיסוק שונים לחלוטין.
עיתונאי כותב על אירועים ולעיתים גם מפרש אותם. איש תקשורת מייצר אירועים (לעיתים פיקטיביים), מערב ידיעה עם דיעה. הכל פוליטיקה, אומר, העבד העיתונאי הממהר.
אבל העיתונות הישראלית כבר מזמן אינה עיתונות. נכון שהיא מביאה ידיעות חדשותיות, אבל אין בה את היושרה העיתונאית של "דיווח מהימן", של עיתונות חוקרת היורדת לשורש הידיעה החדשותית, של עיתונות מבקרת באמצעות מומחי תוכן, של פובליציסטיקה המופרדת מן הידיעה החדשותית.
עד כאן אין חדש. הכל גלוי וידוע. מתנהל לאור היום, באין מפריע, ועולם התקשות אשר בלע את העיתונאות כבר סימן את היעד הבא. כבר לא מדובר בעיתונאות שנבלעה על-ידי "תקשורת" ואיבדה את היושרה העיתונאית (איפה ועדת האתיקה?), אלא שהתקשורת עברה שלב והיא תקשורת מגוייסת, תקשורת מטעם, תקשורת שנוקטת עמדה ברורה, במפגיע, בלי בושה ובלי מחשבה שניה. לעיתים, גם בלי מחשבה ראשונה.
ישראל היום
ישראל היום הוא הדוגמה המובהקת ביותר עליה אין חולק. שלדון קנה לבנימין נתניהו "עיתון", והנייר המודפס הזה מחולק בחינם לקהל של "קוראי תחבורה ציבורית" ויושבי בתי קפה. המוטו הכלכלי שלו בנוי על המודל של "נותנים לך, לא תיקח?"
הישראלים לוקחים, והזילות העיתונאית הזו מגיעה לתפוצה עצומה. אילולא היה מדובר בבנימין נתניהו, כי אז, על-פי רוב, העיתון הזה עושה עבודה עיתונאית דע דומה לזו של יתר מרעיו. אין בוא עיתונאות של ממש, אין בו דיווח "ידיעות" המופרד מ"דיעות", אבל ביחס ליתר, הוא די דומה לרמה הירודה הכללית. אבל, בכל הנוגע לבנימין נתניהו, ישראל היום הוא שופר תוקע תרועות רמות.
קצת מזכיר את האישיות הנלעגת מהסרט של "ארץ נהדרת - זוהי סדום", בו השחקן מריע לכניסת ראש העיר, המאליכ של סדום - "הללו את כובד ראש העיר, הללוהו".
היום התגייס העיתון עם סקר המודיע שרוב הציבור מסכים כי "
אהוד אולמרט לא יכול לחזור". כותרת עיתונאית עם מעט שמץ, אולי מוטב לומר קמצוץ של יושרה עיתונאית, היה מכריז את אותה הידיעה מעט אחרת: "ביבי מפחד מאהוד". עד כדי כך העיתון מרגיש מחויב לתוכנית הפוליטית של בעלי העיתון, שהקדיש 3 עמודים שלמים כדי להעביר את המסר.
אם עוד לא קניתם דגים לשבת, תעברו דרך הכניסה לרכבת בדרככם לשוק וקחו גיליון. רק תתפללו שהדגים שקניתם לא יודעים לקרוא, אחרת הרעלן התקשורתי הזה יכנס אליכם דרך הקיבה.
ידיעות אחרונות (מוזס) ומעריב (דנקנר)
אין שקר במפגיע שהוא גדול יותר מאשר הכותרת של
ידיעות אחרונות מאמש (11.07.2012), בו נמרחה מעל כל הדף הראשי המילה "הזיכוי". למקרה שהעורך הראשי נרדם או התעוור במקרה, הוא מוזמן לקרוא את פסה"ד. אולמרט הורשע בעבירה פלילית חמורה, שאמנם אינה אונס כמו של קצב, או גניבה כמו של הירשזון, אבל היא חמורה מאוד ומכונה "מרמה והפרת אמונים".
"התזמורת של אולמרט", אליה התגייסו גם חבריו מן ה"תקשורת" (שהרי אי-אפשר לכנות את החונטה הזו בכינוי "עיתונאות") התגייסה עם סיסמאות חלולות כמו "זוכה מהאישומים העיקריים".
סליחה? "אישומים עיקריים"? כל אישום הוא עיקרי שהרי מדובר בדין פלילי שאשמתו של הנאשם הוכחה בהם "למעלה מכל ספק סביר". לראשונה הורשע ראש ממשלה לשעבר בפלילים, וכלב השמירה של הדמוקרטיה, "הרשות הרביעית", עושה את דברם של אנשי היח"צ של המורשע (מרהיבי רהב למיניהם), ומתגוללת על פרקליט המדינה. סדום כבר אמרנו?
מעריב כינה את האירוע החדשותי של הרשעת אולמרט: "רעידת אדמה פוליטית ומשפטית בעקבות זיכוי רה"מ לשעבר". כן, קראתם נכון. "זיכוי". ההרשעה לא מעניינת את העיתונאים, רק הזיכוי. והגדיל לעשות "פרשן" התזמורת '
בן כספית' עם הכותרת שלו: "סימנו מטרה". 'צנעה' היא אמת מידה ראויה לצדיקים. לעומתה, 'הצנעה' של האמת היא אמת מידה של רשעים.
אנשי המחאה חברתית מול וואקום עיתונאי
חברי הלוחמים למען צדק חברתי. דעו כי חלק מן המאבק על עתידה של החברה הישראלית, וכחלק מן המאבק על פניה של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו צריכים להתמקד גם בעזרה לחברינו העיתונאים העובדים אצל בעלי הממון המגוייסים למען חבריהם בעלי השלטון. הון-שלטון-עיתון אינה כותרת חביבה, אלא דווקא מציאות קשה של עובדי התקשורת, עיתונאים לשעבר, אנשים ישרים ובעלי אתיקה עיתונאית (ואני מכיר באופן אישי המון כאלה), אשר מקריבים מדי בוקר את יושרם המקצועי ותבונתם המקצועית על מזבח יחסי הגומלין של הון-שלטון-עיתון.
מעט העיתונאים אשר ממלאים את תפקידם העיתונאי באומץ לב, ומסקרים את העצרות הצפויות במוצ"ש, בניגוד לעמדת בעלי הבית של התקשורת, ראויים לכל שבח.
מרבית התקשורת דוממת כחלק מאסטרטגיית בעלי הבית בתקשורת, אשר, מרביתם, מעורבים גם בבעלויות צולבות בגזרות הון-שלטון, וגם באינטרסים כלכליים הנוגדים את עקרונות הצדק החברתי.
אלה הממלאים בנאמנות את תפקידם העיתונאי, שומרים על תדמיתה של העיתונות בעיני הציבור, ומספקים את המידע, בהתאם לרחשי הלב של למעלה מ-70% מהציבור, אשר תומך במחאה החברתית.
ומנגד, מי שבוחרים לספק דווקא את ציפיות בעלי הבית וההון, מקריבים דווקא את האינטרסים של עצמם, ומעלים על המזבח את הרשות הרביעית, כלב השמירה של הדמוקרטיה.
אין זו אלא קריאה לחברי העוסקים בעיתונות. קריאה שלא לעמוד מנגד, ולא להפנות את הגב לאירועים החברתיים המתרחשים בכל יום ואלה המתוכננים למוצ"ש 14.7.2012 במלאת שנה למחאה החברתית. אל תהיו אנשי האיור של עטיפות דגים זולות. חיזרו לעמדתכם ככלב השמירה של הדמוקרטיה, ליושרה המקצועית ולאתיקה העיתונאית. למען עתידה של העיתונות החופשית. למען עתידה של חברה שבה השילוש של הון-שלטון-עיתון הוא גורם המשולב בעשיה החברתית ולא עובד כנגדה. רק דווחו, זה הכל. לא ביקשנו פובליציסטיקה תומכת, ולא ביקשנו שתעלימו עין מהקשיים או הפערים. להפך. אבל רק דווחו למען השם. רק דווחו.
