1. החילוניים והרב

מבחינת הציבור החילוני, הרב יוסף שלום אלישיב היה מנהיג הפלג הליטאי ומי שעמד מאחורי פעילותו הפוליטית של פלג זה. כאן פחות או יותר מסתיימת ידיעתו של אותו ציבור, שיכול לדקלם בעל-פה פרטי טריוויה של משתתפי "האח הגדול" או את הרכבה של בית"ר ירושלים. הידע על הקו ההלכתי שלו, על הרקע התורני שלו, על תפישות העולם שלו - חלקי ביותר, אם הוא בכלל קיים, ונשען על פיסות מידע מיד שנייה ושלישית.

כאשר נפטר הרב שלמה זלמן אויערבך, גם הוא מגדולי הדור, ומאות אלפים השתתפו בהלווייתו, כתב תום שגב בתמיהה: או שהם טועים או שאנחנו לא ידענו על קיומו. משום שהרב אויערבך ברח מפוליטיקה כמו מאש, ולכן הציבור החילוני כמעט ולא שמע עליו. כנ"ל לגבי הרב משה פינשטיין, כנ"ל לגבי הרב אלעזר שך, כנ"ל לגבי הרוב המכריע של הרבנים החשובים ביותר בדורנו. זו לא סתם בורות; זו אדישות והתעלמות.

2. החרדים והרב

את הנרטיב החרדי כאשר נפטר אחד מגדולי הדור ניתן לתמצת בארבע מילים: "מי יתן לנו תמורתו". זוהי תפישת עולם פסימית, הקובעת שהדור הקודם תמיד היה טוב יותר מהדור הנוכחי. זוהי גם תפישת עולם של הערצה כמעט עיוורת לגדולי הדור, ממנה נובעת באופן טבעי המחשבה שאיש אינו יכול לרשת את מקומם. קל וחומר כעת, לאחר פטירתו של מי שנתפש כגדול הגדולים בדור.

זוהי כמובן תפישה מוטעית. כבר חז"ל (במדרש על הפסוק בקהלת "וזרח השמש ובא השמש") עמדו על כך, ששום דור אינו יתום ותמיד יש מי שיורש את מקומם של הנפטרים. יתרה מזו: חז"ל קבעו באותו מדרש, שהקב"ה אינו נוטל מן העולם את גדול הדור לפני שיורשו כבר מוכן ומזומן להיכנס לנעליו. היה משה רבינו, והיה דוד המלך, והיה עזרא הסופר, והיה ר' יהודה הנשיא, והיה הרמב"ם, והיה רש"י - וכך הלאה וכך הלאה. וכך גם בדורנו ובדור שלפניו: היה הרב שך, והיה הרב פינשטיין, והיה הרב אויערבך, והיה הרב אלישיב - ובעוד כמה שנים שוב ייאמר לנו שהגדול ביותר נלקח מן העולם.

3. העסקנים והרב

בשנים האחרונות השליטים האמיתיים של הפלג הליטאי היו שמשיו ומקורביו של הרב אלישיב. הרב עצמו, בגילו המופלג ובבריאותו הרופפת, ידע מעט מאוד על הנעשה מחוץ לחדרו. הראיה, שכאשר נפטרה בתו, הרבנית בת-שבע קנייבסקי, הדבר לא נמסר לו מחשש לבריאותו. העסקנים הללו השתמשו בשמו של הרב ובמה שהם פירשו כדעתו, על סמך דבריו וקביעותיו משנים עברו, כדי לפרסם בשמו-כביכול "דעת תורה" בנושאים שעל הפרק.

גם מאבק הירושה, ככל שיש כזה, הוא יותר בין עסקנים: בין אנשי חצרו של הרב אלישיב לבין אלו של הרב אליעזר שטיינמן בן ה-98. לפני חודשיים זכו האחרונים לניצחון משמעותי, כאשר השתלטו על יתד נאמן וסילקו ממנו את נאמניו של הרב אלישיב. זהו מאבק על הרבה מאוד כוח, הרבה מאוד מעמד וגם הרבה מאוד כסף. בישיבת פוניבז', ישיבת הדגל של הפלג הליטאי, הביא מאבק דומה לסכסוך של שנים שהגיע לכדי אלימות ואשר נמשך עד היום. ללמדנו, שלא תמיד המחלוקת המתיימרת להיות לשם שמיים היא אכן כזו.

4. הציונים והרב

עם כל היותו של הרב אלישיב מנהיג, אולי המנהיג, של הציבור החרדי - היה לו קשר מעניין לציונות. רעייתו הייתה בתו של ר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי ורב האסירים, ומי שהיה מבאי-ביתו הקרובים ביותר של הרב אברהם יצחק הכהן קוק - האב הרוחני של הציונות הדתית. הרב קוק, כך מספרים, סייע ביצירת השידוך, ועובדה היא שהיה זה הרב קוק שערך את חופתו של הרב אלישיב. מה שאומר, שלפחות לפני כמה עשרות שנים - לא ראתה משפחתו של הרב אלישיב סתירה בין החרדיות לבין הציונות. השאלה היא, מתי ומדוע נעלמה המתינות הזו.