לזכרו של גרישה כגן

בשנת 2001 הייתי מנהל בית הספר "גשר" בעיר סמרה ברוסיה. בימי ראשון רעיתי ואני הפעלנו בית ספר להורי התלמידים. בין התלמידים המתמידים והמצטיינים בכתה היו גרישה ולנה כגן, סבא וסבתא של נדזדה (תקווה - בעברית), תלמידה בכתה י"א.

גרישה ולנה הגיעו לכיתה כשעל לשונם פרורי עברית ארכאית. בשיחת ההכרות הם הבהירו לי, שהעברית השבורה והסדוקה שבפיהם היא מימי שהותם בארץ ישראל בשנים 1936-1939.

אידיאליסטים בני 18, עבדו בסלילת כבישים ומצאו מזור לנפשם הסוערת בחיק האידיאל הקומוניסטי, שכבש את לבם של צעירים לא מעטים.

הבולשת הבריטית החליטה, שמקומם לא בישראל וגירשה אותם ועוד מאות חברים לדעה לברה"מ. למרבה הצער, את החום הלוהט בעמק חרוד ועמק בית שאן הם המירו בשנים יותר מדי רבות במחנות ריכוז בסיביר.

לא ניכר שישבו מולי זוג שהגיע לגבורות. הם הצליחו לשמור על חזות צעירה למרות כל מה שעברו בחייהם. קשה היה להאמין שמדובר בבני שמונים. באותה שיחה הם הבהירו לי, שהמניע שלהם הוא לשפר את ידיעתם בעברית עכשווית נעוץ ברצונם לשמור על הקשר עם נדזדה, שעתידה בסוף שנת הלימודים לעלות לישראל וללמוד בטכניון בחיפה.

שיחת ההיכרות הזו פרסה על שולחני יריעות היסטוריות כואבות על אידיאלים שהרטיטו נעורים, על אכזבות, גירושים, בתי כלא, מחנות הסגר בסיביר הרחוקה, תקוות שלא מומשו ונאמנות ללא סייג לאידאלים שנחבטו.

היום נודע לי, שגרישה כגן נפטר בשיבה טובה, ימים ספורים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-96, אני מקדיש רשימה זו לזכרו של גרישה, שכולו נשם אידאלים גדולים בחייו וכאב גם את אובדנם. אני מאחל בריאות טובה לרעייתו לנה.