אחד המרכיבים העיקריים במשחקים האולימפיים הוא ייצוג המדינות. טקס הפתיחה מתנהל לפי סדר המדינות, הספורטאים נושאים על בגדיהם את שמות המדינות, הדגלים מונפים וההמנונים מושמעים בטקסי חלוקת המדליות, תחרות מרכזית בין מעצמות הספורט היא על דירוג המדליות.

למעשה, זוהי העמדת פנים. הספורטאים הם מקצוענים שבחלקם הגדול מבלים את רוב השנה מחוץ למדינותיהם, והם עוברים ממדינה למדינה על-פי שיקוליהם המקצועיים והפרטיים. המדינות לא נותנות להם הרבה יותר מאשר תנאים בסיסיים, המדליות נשארות ברשותם והמצטיינים שבהם גוזרים קופון בדמות חוזים טובים יותר. הדגש הזה על מדינות הוא במקרה הטוב חסר משמעות (פרט, אולי, למקצועות הקבוצתיים המעטים – וגם בהם הספורטאים יודעים שהישגים יקדמו אותם ולא את ארצותיהם), ובמקרה הגרוע הוא שהביא ומביא מדינות דיקטטוריות (בעיקר הן, אבל לא רק הן) "להנדס" את הספורטאים שלהן באמצעים אכזריים והרסניים כמו סמים והורמונים. שלא לדבר על מדינות שמייבאות ספורטאים זרים ומעניקות להם אזרחות – כמו למשל הרצים האפריקניים שמייצגים נסיכויות נפט.

שמא תאמרו: מדובר באפשרות נדירה למפגש עמים ולשבירת מחיצות בין מדינות יריבות. התשובה היא, שזה יפה מאוד בתיאוריה אבל חסר אחיזה במציאות – כפי שנראה בנקודה הבאה.

כמו תמיד, בטקס הפתיחה הערב (יום ו', 27.7.12) לא תהיה דקת דומייה לזכר י"א חללי מינכן. הוועד האולימפי הבינלאומי טוען שהוא לא רוצה לערב פוליטיקה בספורט ושדי בטקס הזיכרון שהתקיים לפני המשחקים ובמהלכם. זוהי כמובן טענה צבועה מאין כמותה, כי הפוליטיקה נמצאת עמוק-עמוק בספורט. ב-1976 החרימו רוב מדינות אפריקה את אולימפיאדת מונטריאול בשל המחלוקת סביב דרום אפריקה. ב-1980 החרימו ארה"ב ורוב בנות בריתה את אולימפיאדת מוסקבה בשל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, וב-1984 בא חרם נגדי של הגוש הסובייטי על אולימפיאדת לוס אנג'לס.

ספורטאים אירנים וערבים מסרבים בעקשנות להתחרות מול ספורטאים ישראלים, בחיים לא תראו ספורטאים משתי הקוריאות משוחחים, החששות מפיגועים קיימים בכל אולימפיאדה – אבל הוועד האולימפי הבינלאומי אומר לנו שאסור לערב פוליטיקה בספורט. תהיו בטוחים, שהעמדה הייתה שונה לחלוטין אילו ההרוגים במינכן היו אמריקנים, רוסים או סינים.

האמת היא, שאין יותר מדי למה לצפות מחבורת הנהנתנים המרכיבה את הוועד הזה. מדובר ב-115 איש, שמחציתם בוחרים זה את זה ואינם חייבים דין וחשבון לאיש. תפקידם העיקרי הוא לצאת למסעות מייגעים ברחבי העולם, לצורך סיורים מפרכים בין הערים המתמודדות על אירוח האולימפיאדות (המרכזית, של הנכים, של הנוער ומשחקי החורף). כדי להמתיק את הגלולה, הם טסים במחלקה ראשונה, מתארחים בסוויטות פאר, נהנים מאירוח בלתי מוגבל – ולפי יותר מדי טענות עקשניות, גם מקבלים לא מעט כסף במזומן (והיו כבר מי שנתפסו בקבלת שוחד).

הדוח האחרון שפירסם הוועד הוא דוח ביניים(!) לשנים 2010-2009. הוא פורסם באוגוסט 2011 ומוסתר היטב במעמקי אתר הוועד. זהו מסמך בן 58 עמודים, אשר מחציתם הם תוכן – בכל כפולת עמודים, עמוד אחד מוקדש לתוכן של כל החוברת. הדיווח הכספי נטו הוא בן חמישה עמודים. שוב: חמישה עמודים. מדובר בארגון בעל מאזן בהיקף של 2.3 מיליארד דולר (בשנת 2010), הכנסות של 1.6 מיליארד דולר באותה שנה ועודף של 344 מיליון דולר – והיקף הדיווח שלו לציבור, שגם מממן אותו (דרך זכויות שידור, כרטיסים ומרצ'נדייז) וגם צורך אותו, לא היה עומד בקני המידה של העמותה הכי קטנה במדינה בעולם השלישי.

על תנאי עבודתם של חברי הוועד לא תקראו כמעט דבר בדוח הזה. כל מה שיש בו בסעיף המינהליות הוא שכר הצוות (65 מיליון דולר), עיתונות ויחסי ציבור (2 מיליון דולר), מיקור חוץ (15 מיליון דולר), מפגשים, ועדות ו"הוצאות בתפקיד" (11 מיליון דולר), תחבורה ואירוח (6 מיליון דולר), תחזוקה וציוד (14 מיליון דולר), ירידת ערך (13 מיליון דולר), ובסך-הכל – 127.6 מיליון דולר. כמה מתוך זה הולך ל-115 החברים וכמה הם מקבלים מהערים המתמודדות – על זה אין מילה וחצי מילה.

אולימפיאדת בייג'ין הייתה מפגן של העוצמה והסדר הסיניים, אך גם של הדיכוי השורר במדינה. מאות אלפי תושבים פונו מבתיהם כדי להקים את הכפר האולימפי ולא קיבלו שום פיצוי; שתי קשישות שניסו להפגין נגד צעד זה נדונו לעבודות כפייה. טענה נוספת הייתה, שהממשלה מנעה חשמל לחימום בתים בחודשים שקדמו למשחקים, כדי להפחית את זיהום האוויר הקשה בבייג'ין, והדבר גרם למותם מקור של רבים. בזמן המשחקים נחסמו אתרי אינטרנט רבים בפני העיתונאים שפעלו ממרכזי התקשורת. וזה בלי שדיברנו על התופעות הקבועות של דיקטטורה קפדנית ואכזרית, המדכאת ביד ברזל כל גילוי של דעה מנוגדת וכל דרישה לעצמאות (ע"ע טיבט).

חלק ניכר מן התופעות הללו היו ידועות מראש, את האחרות ניתן היה לצפות במידה רבה של ודאות, והיתרה נודעו בזמן אמת. זה כמובן לא הפריע לוועד האולימפי הבינלאומי, ליתר העסקנים ולשורה של ראשי מדינות לבוא ולהתלהב ולשבח את המארחים. כי מהן זכויות אדם אל מול זכויות שידור?

שחר גינוסר ריכז בשבוע שעבר בידיעות אחרונות את צרור הטענות הקשות שעלו בשנים האחרונות נגד הוועד האולימפי הישראלי, בהנהגתם של האחים צבי ורענן ורשביאק. רוב הפרטים לא היו חדשים, אך יחדיו יש להם בהחלט משקל רב. ניתן לומר, שהספורטאים שלנו שמצליחים - עושים זאת למרות הוועד ולא בהכרח בזכותו. צרמו במיוחד התגובות של צבי ורשביאק לקביעות קשות של שופטים בשורה של מקרים שאין ביניהם קשר: הוא קבע בזלזול שהשופטים לא מבינים דבר וביקש לעבור לשאלה הבאה.

הבעיה העיקרית היא, שאין כמעט מי שיכול לעשות משהו מול הנפוטיזם, העסקנות הקטנונית והאי-סדרים השוררים בוועד. הממשלה אינה יכולה להתערב, משום שהוועד האולימפי הבינלאומי מזהיר דרך קבע שיסלק משורותיו כל מדינה בה תהיה התערבות פוליטית בספורט. במידה מסוימת זה מובן ומוצדק, אך מצד שני – לא קשה להבין מדוע הוועד המושחת הזה אינו רוצה לקבוע תקדים של חיטוט ממשלתי בקרביים של הוועדים החברים בו. בתי המשפט יכולים להתערב ברמה הנקודתית, אך כפי שהראה גינוסר – גם הם ניגפים מול ההתעלמות של הוועד.

מי שייצגו את ישראל באולימפיאדת לונדון ראויים למלוא ההערכה על המאמץ, ההתמדה וההתגברות על הקשיים הארגוניים, הפיננסיים וכמובן הגופניים. יש חשיבות בייצוג כזה, משום שיש חשיבות לכבוד לאומי מול העולם ולמורל לאומי בבית פנימה. עם זאת, ראוי לשאול האם לא יהיה נכון יותר לרכז את המאמצים בכמה ענפים בהם יש לנו יתרון יחסי – כמו שיט וג'ודו – בדיוק כשם שבכלכלה ובתעשיה אנו מתרכזים בענפים בהם יש לנו יתרון יחסי (היי-טק, חקלאות, ביטחון).

שאלה נכבדה נוספת היא מידת ההשקעה של המדינה בספורט בכלל, ביחס לצרכים אחרים. כשלעצמי, הייתי מעדיף לראות יותר השקעה במדענים, ביזמים ובחינוך, שהם המפתח להישרדותה ושגשוגה של ישראל לאורך שנים. המדינה יכולה וצריכה לעודד את הספורט, אך בעיקר ליצור תנאים בהם ירצו גורמים פרטיים להשקיע בו. את הכסף הציבורי מוטב להפנות בראש ובראשונה ליעדים לאומיים שאינם כלכליים, אך שחשיבותם לעתידנו היא מכרעת.