טיוח. זוהי המילה הטובה ביותר לתיאור החלטתו של הנשיא אשר גרוניס בעניינה של השופטת ורדה אלשיך. במקום לשלוח את אלשיך הביתה, גרוניס כמעט נותן לה טיהור. לא היה חסר הרבה, שבמקום נזיפה היא תקבל צל"ש. למקרא מכתבו של גרוניס לשר יעקב נאמן עולה התמיהה, האם הוא קרא כראוי את ממצאיו של הנציב אליעזר גולדברג, ואם כן - האם הבין אותם.

לפי גרוניס, כל מה שעשתה אלשיך היה חריגה מהנהלים הקבועים בחוק לתיקון פרוטוקול. היא לא זייפה אותו, קובע גרוניס, אלא תיקנה אותו. היא לא כתבה דברים שלא היו ולא נבראו, אלא תיקנה טעויות. אלא שלא זה מה שאומר גולדברג. הוא קבע, כי אלשיך הוסיפה לפרוטוקול בארבעה מקומות דברים שכביכול אמרה ואשר לא נרשמו בפרוטוקול המוקלד. כל ארבע התוספות הללו, הפלא ופלא, גרמו לעו"ד רפאל ארגז - עימו התעמתה אלשיך - להיראות הרבה יותר רע בתלונתה נגדו ללשכת עורכי הדין. דווקא את המילים הללו שלה לא שמעה הקלדנית. ודווקא את המילים הללו זכרה אלשיך אחרי יום דיונים במהלכו שמעה רבבות מילים.

יתרה מזאת: עוד תיקון מהותי עשתה אלשיך בדברי באת-כוח הכנ"ר. כלומר: אלשיך זכרה אחרי כמה שעות לא רק בדיוק נמרץ את מה שהיא אמרה, אלא גם את מה שאמרו כל באי-כוח הצדדים. ושוב: התוספת הזו החמירה עם ארגז. מי שמאמין שזה צירוף מקרים, מי שמאמין שזה בסך-הכל תיקון, מי שמאמין שאלשיך פשוט שכחה את הנוהל הקבוע בחוק לתיקון פרוטוקול - שיקום.

נימוקים מביכים

הנימוקים הבאים של גרוניס מביכים עוד יותר. הוא מזכיר שאלשיך ותיקה מאוד, עוסקת בתיקים סבוכים ועומדת לפרוש בעוד שנתיים. על כך יש לענות בשתי מילים: אז מה? כל ההסברים הללו הם בגדר טיעונים להקלה בעונש, לא לעניין ההרשעה. נכון, לשופט ותיק מגיע שייזכרו לו שנות השירות הארוכות. אך האם זה אומר, שמותר לו לעשות ככל העולה על רוחו?

ולבסוף: אלשיך הודיעה לגרוניס שהיא עומדת לפרוש מתפקידה כיו"ר נציגות השופטים, והיא אכן עשתה זאת. אלא שבהודעת הפרישה שלה, לא הזכירה אלשיך ולו במילה את פרשת הפרוטוקול, אלא נימקה זאת בעומס העבודה המוטל עליה ובכך שבעצם רצתה לפרוש כבר לפני שנה. אז אם הפרישה היא סיבה להקל עם אלשיך - צריך להיות ברור שיש קשר בין הדברים (אותו אלשיך מכחישה); ואם אין קשר בין הדברים - אין שום מקום להזכיר את הפרישה בהחלטתו של גרוניס.

כדאי גם לזכור, שגולדברג קבע - במילים עדינות - שאלשיך לא אמרה לו את האמת. בין היתר טענה אלשיך, כי העובדה שהפרוטוקול הראשון לא נחתם על ידה נבעה מתקלת מחשב. על כך השיב גולדברג ביובש בציטוט מפיו של היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר: "אין בידינו מידע בדבר קיומה של תקלה כזו היום או בעבר". חוץ מזה, העיר גולדברג, אלשיך מעולם לא התריעה על תקלה כזו. והוא מסכם: "התמיהה שהעליתי בפני כבוד השופטת בפגישה עימה לא נתפוגגה". שופט שאינו אומר אמת לנציב התלונות - אינו יכול להמשיך לשבת על כסאו, ולו מסיבה זו בלבד.

כל הראיות מלמדות, כי אלשיך זייפה את הפרוטוקול ועברה שורה של עבירות פליליות חמורות: בידוי ראיות (חמש שנות מאסר), שיבוש מהלכי משפט (שלוש שנים), שימוש לרעה בכוח המשרה (שלוש שנים), זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעות דבר (שלוש או חמש שנים), זיוף מסמך בידי עובד ציבור (חמש שנים).

צריכה לפסול את עצמה

גרוניס מתעלם לחלוטין במכתבו מגורם נוסף: מכתב התמיכה באלשיך שארגנה מזכירתה (אלשיך טוענת שהדבר נעשה ללא ידיעתה; מי שרוצה - שיאמין). לא פחות מ-100 עורכי דין חתמו עליו, כולל כאלו המופיעים בפניה ואפילו בצורה כמעט קבועה. מי שמכיר את אופייה של אלשיך יודע, שהיא בהחלט תביא כעת בחשבון מי חתם ומי לא חתם. התוצאה המתבקשת היא, שאלשיך צריכה להיות מנועה מלדון באותם תיקים אשר בדיוק בגללם גרוניס חושב שהיא צריכה להישאר בתפקידה.

החלטתו של גרוניס מהווה סטירת לחי מצלצלת לאמונו של הציבור בבית המשפט. אם שופטת בכירה יכולה לצאת נקייה ממעשה כה חמור - הכל כנראה מותר, בתנאי כמובן שהשופט מספיק בכיר ומספיק ותיק ועוסק בתיקים מסובכים. במקום שהדרישות משופט כזה יהיו הגבוהות ביותר, קובע גרוניס שצריך דווקא להקל איתו.

התקווה האחרונה היא יעקב נאמן. שר המשפטים הוא הרשאי להגיש תלונה משמעתית נגד שופט, ובסמכותו לכנס את הוועדה למינוי שופטים כדי לדון בהדחתו של שופט. ניתן רק לקוות, שנאמן - המצהיר תמיד שהוא מעדיף פשרות על פני עימותים - יחליט הפעם שאין דרך אחרת אלא להתעמת עם גרוניס. משום שוורדה אלשיך אינה יכולה להמשיך ולהיות שופטת בישראל.