קץ האידיאולוגיה

כדי לענות על השאלה: האם אנו נמצאים בעידן של קץ האידיאולוגיה, ממתי נחשב את הקץ אם זה קיים ומה מהותו, עלי להגדיר מה אני רואה כאידיאולוגיה. ובכן אידיאולוגיה בעיני זו מסכת או מערכת של אמונות או רעיונות, שמתייחסת למציאות כלשהי בקיום האנושי, אם זה ברובד הלאומי, הכלכלי, החברתי הדתי, המדעי וכו'. לא אמרתי הפוליטי, על-אף שנראה שזה המקום הטבעי של המושג. אסביר זאת בהמשך. אבל עוד לא סיימתי את ההגדרה של המושג. למערכת של הרעיונות באידיאולוגיה יש דבר נוסף והוא חזון, כלומר מתווה רוחני של הרעיונות שבתוכם טמונה האמונה שלאורו של מתווה זה, ובכוחו תבנה המציאות הקיומית בצורה טובה יותר. כלומר החזון הוא יישום האידיאולוגיה במציאות ההיסטורית.

האידיאולוגיה בעיני היא אם כן כלי לקיום אנושי ראוי בכל הממדים שהזכרתי. בעיני כשבא קץ על האידיאולוגיה, מהר מאוד יבא הקץ על הקיום האנושי. מהו המצב של קץ האידיאולוגיה, אני אנסה לענות על זה דווקא מתוך המצב שלנו כעם ישראל בארץ ישראל בעבר ובהווה.

אנחנו נמצאים בימים שבין שני חורבנות לאומיים: חורבן בית המקדש וחורבן קטיף שהיה כזכור סמוך לתשעה באב לאחריו.

נתחיל עם העבר - התלמוד במסכת גיטין מביא מקבץ אגדות על החורבן, ביניהם יש את הסיפור של רבן יוחנן זכאי ששיכנע את אבא סיקרא, ראש הבריונים הקנאים שהיה בן אחותו, להוציא אותו מירושלים שכבר ראה את חורבנה, הוא לא האמין כמותם שמלחמה תעזור. אבא סיקרא מוציא אותו באיזה שהוא תרגיל ורבן יוחנן מגיע לאספסיאנוס שהיה אז שר הצבא ומבקש ממנו שלא להחריב את ירושלים. כשאספסיאנוס שואל - למה לא באת עד עכשיו? הוא עונה - הבריונים שבנו לא נותנים לנו. עונה לו הרומאי במשל: אם יש חבית מלאה דבש ועליה כרוך דרקון, לא שוברים את החבית כדי לסלק את הדרקון? וכוונתו שרבן יוחנן היה צריך לשבור את החבית ולסלק את הדרקון, כלומר לסלק את הדרקון, אפילו במחיר חורבן מועט של ירושלים. רבן יוחנן שותק, ועל זה שואל התלמוד - למה הוא שתק? הרי יכול היה להגיד לאספסיאנוס - אין צורך לשבור את החבית, אפשר היה להביא צבת ולהילחם בדרקון, כלומר לסלק את הבריונים ולא להרוס את העיר. אבל רבן יוחנן שותק ומשתיקתו אנו למדים על אידיאולוגיה ועל קץ האידיאולוגיה. שהרי יש לנו שתי מפלגות בעלות אידיאולוגיה הפוכה לגבי הקיום הלאומי, שתיהן לא יכולות להתקיים מבלי לפגוע בקיום הלאומי, לכן אחת צריכה לוותר, וגם אבא סיקרא מבין זאת ומסייע לרבן יוחנן לעזוב.

אילו באמת היו נלחמים זה עם זה ושוברים את החבית- היה מגיע קץ האידיאולוגיה, שכן במקום אמצעי לקיום היא הופכת להיות המטרה, ממילא היא פוגעת בקיום הלאומי. את זה הבין רבן יוחנן בן זכאי ושתק. אי-אפשר היה להוציא את הבריונים לא בגלל חוסר היכולת, אלא כי אז היה מקיץ הקץ על המטרה שלשמה קיימת האידיאולוגיה.

נדמה לי שאם משליכים את ההבנה הזו של אידיאולוגיה על הקיום הלאומי שלנו הרבה שנים אחר כך בזמן המחתרות וההגנה, היו אלו הפעם הקנאים והבריונים שהשכילו לעשות זאת, גם בתקופת הסזון, וגם לאחר קום המדינה כאשר בן-גוריון וסיעתו היו מוכנים להכות במחתרות ולבטל את האידיאולוגיה הנגדית, אמר בגין אז, לא למלחמת אחים, לא לסילוק הדרקון, כיון שכמו בימי חורבן הבית הוא הבין שזה יפגע בחבית, בירושלים, בקיום הלאומי - שהוא המטרה המשותפת לאידיאולוגיות ההפוכות.

הפוליטיזציה של האידיאולוגיה

ובכן קץ האידיאולוגיה יכול לבוא כאשר היא הופכת למטרה, במקום אמצעי לתיקון או שכלול הקיום האנושי. כאן נכנס עניין הפוליטיזציה של האידיאולוגיה. ברגע שהקיום האנושי לא מעניין אותה, היא הופכת מסגרת לכוחנות של הפרט, או למשחק כוחות שבין פרטים.

נדיר צור אמר לי בשיחה אישית שלדעתו גם חוסר אידיאולוגיה זו אידיאולוגיה. זוהי דעה שקיימת בספרות. זה נכון כל עוד מדובר בפוליטיקה פרגמאטית שמודעת לעצמה, כלומר מפעילה את האידיאולוגיה לצרכיה האישיים, והיא מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית משנות השבעים. מכל מקום בין אם פוליטיקה זו מודעת לעצמה בין אם לא, מבחינתי, פוליטיקה כזו מצויה עדיין בתחום קו התפר בין אידיאולוגיה להיעדר אידיאולוגיה.

לקץ האידיאולוגיה אנו נכנסים לדעתי, רק ברגע שאנו מתחילים לפסוע בתחומי הקיום האבסורדי, היו כבר אנשים שחזו זאת כמו ברוך קורצוייל שקרא לה בשמות כמו תרבות האפס, הכאוס ועוד. וכאן אנו באים לחורבן קטיף.

אריאל שרון, כידוע, עקר והחריב כפרים פורחים והגלה את אלפי תושביהם לא מתוך ששינה את האידיאולוגיה שלו והחליט להוציא לפועל את האידיאולוגיה של שונאיו ושנואיו מן השמאל הישראלי. שהרי חזון השלום שחזו, שיבוא מעקירה שכזו, התבדה עוד בימיו. מצד שני גם תופסי האידיאולוגיה הזו מן השמאל הישראלי לא סברו שהחליף את דעתו, שכן קדמו לה חקירות ופרשות שחיתות שונות ומשונות של שרון וסובביו, שנחקרו חדשות לבקרים, נוכו או הושהו. כלומר הסיבה למצב הסוריאליסטי שחזינו בו, קודם לחורבן קטיף, שבו אנשי "שלום עכשיו" מפגינים עם אנשי ליכוד למען אריאל שרון האדריכל המקורי של ההתיישבות בעבר, ועתה המוציא לפועל של הפירוק - הגורם למצב האבסורדי הזה, אינו מצוי בזירה ההכרתית של שינוי אידיאולוגי, אלא בזירה המוסרית של שחיתות המידות האנושיות, ובתוספת לכך גם את תאוות השלטון.

עומק ההשחתה המוסרית הוא שהביא עלינו את קץ האידיאולוגיות שבין ימין ושמאל, ובמבט חברתי רחב, הוא זה שהפיל מחיצות גם בין דתיים לחילוניים ויצר שוויון אידיאולוגי אבסורדי בין גורמים שאינם מתחברים זה עם זה, ויש לכך ביטויים אבסורדיים גם בימינו ואין כאן המקום להאריך.

הרמה המוסרית הירודה מתבטאת לא רק בלקיחת שוחד, או מעילה בכספים, או במינויים פרוטקציונרים, שנדמה שאין סקטור ומימד במדינתנו שאינו פועל על פיהם ולהפך, הוא מצב כמעט בלתי טבעי. השחתה מוסרית היא נוהל חיים המונחה על-פי אינטרסים שאינם בהכרח מהותיים אלא אמצעיים, ואשר סביבם פועל המנגנון החברתי אשר מטבעו יהיה דורסני. יש הקוראים לנוהל חיים זה פוליטיקה.

אם נחזור ונשאל מה הביא עלינו את קץ האידיאולוגיות? התשובה היא הפוליטיזציה של האידיאולוגיות והפיכת המציאות הקיומית האנושית למסגרת ולמשחק כוחות בין- אנושי. היישום של משחק במציאות יש לו כידוע מרכיבים שעשועיים, יצריים ואלימים, אך לא אידיאיים, והוא זה שהוביל תרבויות גדולות לריקבון, התפוררות וחורבן עצמי.