כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת

חודש החגים בכלל וחג הסוכות בפרט, זה הזמן הכי מתאים להתבונן במצבנו - הרצוי ואפשרי, מול המצוי (הבלתי אפשרי) בפרט ובכלל. אחרי הכל החגים הם ציוני דרך בזמן; מעין צמתים אשר בהגיענו אליהם עלינו לבחון את דרכנו עד עתה ולהחליט לגבי המשך דרכנו מעתה.

כמובן, המשך הדרך אמור להתבסס על הניסיון שנרכש עד עתה, ניסיון המאפשר לנו להשתפר לפי הכלל ש-"מַעֲלים בקודש". לפי הכלל הזה, כל שלב מהווה הכנה לשלב הבא שיהיה יותר גבוה; כך, ראש השנה ויום הכפורים מהווים הכנה לחג הסוכות; אבל על כך עמדנו אשתקד אם כי לא בהרחבה הראויה.

וזה לא שבאמת אנחנו עושים את החשבון הזה; על הרוב אנחנו אפילו לא יודעים שזה מה שאמורים לעשות. אבל עיון קל במקורות מגלה כי זו אחת המטרות של החג; של כל חג. הנה למשל:

(ויקרא כג) מב בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת: מג לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
אז יש ציווי: בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים.
יש הגדרת תכלית: לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם.
יש איזכור היסטורי: כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ואת הלקח שעלינו ללמוד, מנסח עבורנו הרשב"ם:
למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב; ואל תאמרו בלבבכם 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.
ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב לבלתי רום לבבם על בתיהם (ה)מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטף

כאמור, אנחנו לא מתבוננים באמור לעיל ואפילו לא יודעים שצריכים להתבונן; אם נצליח לקיים את מצוות החג כהלכתן - דיינו, העמקת המודעות במשמעותו של החג והוראותיו האקטואליות תמיד - את זה משאירים לרשב"ם ודומיו. סליחה על ההכללה; בטוח שיש בינינו אנשי מעלה המתעמקים במשמעותו של כל חג, אבל דומני כי הרוב הבלתי מודע הנו מובהק כל כך עד שאפשר בהחלט לדבר בהכללה.
הכותרת לקטע זה לקוחה מספר תהלים פרק ק"ב:
א תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ:
בפשטות - מדובר בעני מנכסים גשמיים, אבל בפנימיות מדובר בעניות מסוג אחר, כפי שמעלה הגמרא (כתובות סח/א):
עני - עני בדעת; עשיר - עשיר בדעת.
(מלבי"ם) תפלה לעני, הוא תפלה על בני הגולה; מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי אשר נפשו עטופה מרוב הצרות, מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו; וזה תפלה לעני אשר יעטף, וטרם תצא נפשו שופך שיחו לפני ה', ומתפלל על הגלות והישועה:
המלבי"ם לא אומר לנו אם הוא עני כי הוא בגולה, או שמא להיפך - הוא ב(מצוקה של) גלות כי הוא עני (בדעת) ואינו מבחין בכך שחומות הגלות קרסו מכבר והא כעת בן חורין.
בהמשך הפרק ישנו פסוק שתחבירו עורר את תמיהת חז"ל:
יח פָּנָה אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא-בָזָה אֶת-תְּפִלָּתָם:
(מדרש רבה) היה לו לומר לא בזה תפלתו; ואם [הוא אומר] לא בזה תפלתם, היה לו לומר פנה אל תפלת הערערים.
(...) ר' יצחק פתר קרייא בדורות הללו - שאין להם לא מלך ולא נביא, לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד; אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, אל תבזה את תפלתם, יט תִּכָּתֶב זאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ:
תִּכָּתֶב זאת לְדוֹר אַחֲרוֹן

ואיך קשורה לענייננו תפילתו של העני? ובכן, הנה המשך המדרש:
תִּכָּתֶב זאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, אלו דורות הללו שהם נטויין למיתה; וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ, שהקב"ה עתיד לבראות אותן בריה חדשה. ומה עלינו לעשות (כדי להבראות בריאה חדשה) - ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקדוש ברוך הוא; לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר:
(ויקרא כג) מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
אשתקד עמדנו על העובדה שארבעת המינים המנויים בפסוק זה, מייצגים טיפוסים שונים של יהודים, ואף פירטנו אותם. המצווה מתקיימת בשלמות רק כאשר ארבעתם מצורפים יחד; העדר של אחד מהם - פוגם במצווה עד כדי ביטולה.
ארבעת המינים האגודים יחד, מייצגים את אחדות ישראל. ומודעות של אחדות, זה בדיוק מה שחסר אצל העני בדעת.
(תניא פרק ג') והדעת הוא מלשון (בראשית ד, א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה, והוא לשון התקשרות והתחברות; שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה.
העני הוא עני כי יכולת ההתחברות וההתקשרות שלו אינה מפותחת דיה, ובכל הנסיבות הוא חש בודד. כלומר יתכן שיש לו נכסים גשמיים ועדיין הוא עני בתודעתו, כי אינו מסוגל ליצירת קשר אמיתי כנ"ל.
בדידות כזאת הנה מוות ברמה הרוחנית ר"ל, וזו מובילה למוות גשמי אומר המדרש: אלו דורות הללו שהם נטויין למיתה.
במקום אחר (תענית כג/א) זה מנוסח ביתר חדות:
אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא.
לכאורה מדובר רק בתחושתו של הבודד, אבל זה פועל גם במציאות.
(ילקוט שמעוני) שנו רבותינו, דורו של אחאב כלם עובדי ע"ז היו וע"י שלא היו בהם דילטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים; שכן אליהו מכריז בהר הכרמל (מלכים א, יח) אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וכל עמא ידעין ולא מפרסמים למלכא.

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם

נחזור על זה: אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וכל עמא ידעין ולא מפרסמים למלכא.
אכן, מודעות מופתית של אחדות ישראל גם נגד הוראותיו של המלך. איפה הם ואיפה אנחנו, עם כל התלונות המוגשות על הסתה לכאורה בעקבות כל התבטאות שאינה מוצאת חן בעיני מישהו.
המתלונן על חברו מכריז בכך שהוא נפרד ממנו, וזה ההיפך מאחדות ישראל. אבל כדרכנו, לא נתמקד בשלילה. חג הסוכות מציע לנו את התרופה לתחושת הבדידות, ההרסנית כל כך גם ברמה הלאומית.
זהו שמסיים המדרש ואומר:
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
ארבעת המינים כשהם לעצמם, כל אחד מהם מייצג אחדות ברמה האישית; אחדות פנימית שהיא תנאי לאחדות עם הזולת.
אתרוג החי על העץ במשך כל השנה, שורד את העונות השונות ומלמד כי כולן אחדות אחת ששמה שָנָה.
לולב שעליו כפותים זה לזה ומחוברים זוגות זוגות, ואם נפרצו עליו - פסול.
הדס שעליו יוצאים שלושה שלושה מקן אחד.
ערבה המעדיפה לגדול בקבוצות, ובארמית נקראת 'אחוינא' מלשון אחווה.
כל אחד מהם מבטא שלמות אישית (גם במראהו המהודר) ובהאגדם יחד - הם מבטאים את אחדות ישראל.
רק אז אפשר לשמוח, והשמחה היא לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כי הקשר עם ה' אחד, הנו תנאי בסיסי לאחדות פנימית, כפי שמבואר בתניא בהקשר שציטטנו לעיל, והאחדות הפנימית הנה בסיס הכרחי לאחדות עם הזולת.
באחדות ישראל נביא את הגואל
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.