הגרעין האירני: דילמות מול הפקרות תקשורתית

מדי שנה, כמו בריטואל קבוע, מזכירים לנו בכירי הכתבים הצבאיים דאז את ה"חטא הקדמון" של נצירת המידע שהיה ברשותם ערב מלחמת יום הכיפורים, אודות ריכוזי הכוחות וההיערכות החריגה של המצרים והסורים לאורך קווי המגע עם צה"ל. לדידם, לו היו נותנים דרור לתחושות הבטן שלהם ומפרים את הוראות הצנזורה, ניתן היה לצמצם את מימדי ההפתעה.

בשם "חטא" זה, שלקחיו הונחלו ככל הנראה גם לדור ההמשך של העיתונאים, עושה התקשורת שמות בכל מה שנתפס בחברה מתוקנת, כנכסי צאן ברזל של בטחון המדינה, שלגביו אמורים לחול כללי משחק מוגדרים . היטיב לבטא הילך רוח זה הסופר והעיתונאי דויד גרוסמן במאמרו בהארץ (3 אוגוסט 2012): "אנו הקופאים בהשלמה-מראש ובעיניים-עצומות-לרווחה מול מה שנראה מאיים יותר מיום ליום, וזועק בנמהרותו: איך נעמוד אחר כך מול עצמנו ומול ילדינו, כשנישאל מדוע שתקנו? מדוע לא יצאנו בהמונינו לרחובות להפגין נגד האפשרות של עוד מלחמה יזומה?"

התזת רעל שיטתית

העיסוק הפומבי המופקר כמעט, בסוגיית הגרעין באירן, חרג זה מכבר מהמרחב הלגיטימי הצרוף וגלש עמוק אל נבכי הביצה הפוליטית, המונעת גם מאיבה תהומית כלפי הצמרת המדינית -ביטחונית הנוכחית בישראל. הקמפיין המתוזמר, המתיימר להציג מסכת טיעונים איתנה, בבחינת "דבר דבור על אופניו", שם לו ליעד את הוקעתה של ההנהגה בישראל כ-הרפתקנית וככזו הנוהגת בחוסר אחריות מן המעלה הראשונה. בקמפיין זה אין כללי מותר ואסור, אלא התזת רעל שיטתית שביסודה ניסיון לעורר דעת קהל שתפעל להניא את הנהגת המדינה מביצוע מהלך צבאי אוטונומי, הנתפס בעיניהם כהרה אסון.

מתקבל הרושם כי ההתמדה מצד מעצבי הדעה מקבלת צביון של "קאטו הזקן", חבר הפרלמנט הרומי, אשר לא החמיץ הזדמנות "לפמפם" את משנתו שקראה להריסתה של קרתגו; משל, ככל שהמסר יהדהד חזק יותר בתודעה ויסוקר בחדשות בתדירות אינטנסיבית, סופו שישיג את המטרה הנכספת. בחתירה להשגת היעד, נוקטים יוזמי הקמפיין בשיטות קלאסיות של לוחמה פסיכולוגית, שתכליתן לתקוע טריז בין שרי הממשלה ה"רגילים" לבין חברי "השמינייה", ובמקביל בין ראש הממשלה ושר הביטחון לבין צמרת המטכ"ל וזרועות הביטחון , וכן בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקני.

חצייה בוטה של כל הקווים האדומים
בשנות ה-90 המוקדמות של המאה שחלפה, גרסה הצמרת הביטחונית הישראלית כי עדיף לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך בכל הקשור לעיסוק בנושא הגרעין האירני. הרעיון המכונן בהקשר זה היה לאפשר לדיפלומאטיה הבינ"ל ובפרט לארה"ב לפעול בשקט ו"מתחת לרדאר" לסיכול הפעילות הגרעינית האירנית במסלול הנשק. דא עקא, בסיס המידע באותה עת היה לקוי, כאשר הערכת המודיעין גרסה כי תוכנית הגרעין הצבאית האירנית נסמכה על ידע ומעורבות של גורמים רוסיים.

מכל מקום, תוצר לוואי חזוי של קו פעולה זה היה הימנעות מאיתגורה של אירן להאיץ את פעילותה במישור זה. גם אם בפועל כשלה תפיסת עולם זו, הרי שאיש לא העלה בדעתו להציף אל פני השטח פולמוס פומבי בנושא כה רגיש. חזקה כי העיסוק בסוגיה מעין זו יהיה נחלתן של מערכות המודיעין והביטחון, ללא מקהלת מלווים של קבוצות לחץ מונחות אינטרס.

דומה כי ה"גלגול" הנוכחי של השיח הציבורי בסוגיית הגרעין האירני בכלל, ומימד התקיפה הצבאית של המתקנים הייעודיים באירן, בפרט, מהווה חצייה בוטה של כל הקווים האדומים. הניצול הבוטה של הגישה הטולרנטית של הצנזורה הצבאית במהדורתה הנוכחית, תוך הסתמכות לכאורה על מקורות זרים, שקולה במידה לא מועטה לפגיעה בבטחון המדינה לכל דבר ועניין.

קשה לדלות תקדים של מודל התנהגותי בעל מאפיינים דומים, לא רק בישראל, שכן גם במדינות דמוקרטיות חלות מגבלות מובהקות לגבי פומביות העיסוק בנושאים מסווגים ואין איש מערער על כך. מצד אחד נשמעת טענות בכייניות בדבר מקארתיזם הנוהג בישראל ומצד אחר בולט לעין ניצול ציני של חופש הדיבור לצד הרחבת גבולות "זכות הציבור לדעת" לעבר האין-סוף. אם כל סוגייה ביטחונית משמעותית תהפוך מושא למשאל-עם , אנא אנו באים.

פגיעה בדימוי ההרתעה של ישראל

גבולות הגיזרה בין הדרג המקצועי לבין מקבלי ההחלטות ברורים ומעוגנים, כך איפוא מתייתר למעשה העיסוק בדעותיו של קצין צבא בכיר מכהן או ראש מערכת ביטחונית עכשווי. הללו אמונים על המודיעין והערכת האיומים, בעוד ההמלצות וההחלטות הן נחלתם של הקברניטים. מצב זה לאשורו מעיד כאלף עדים, על הגישה המגמתית של מנהלי הקמפיין הבלתי מרוסן נגד הדרג המדיני, שכן ברי כי הרמטכ"ל לשם משל, אינו אמור להמליץ על קבלת החלטה כזו או אחרת אלא להתמקד בהיתכנות המבצעית בהתייחס לתרחישים שונים.

אשר על כן, ניכר כי המתקפה היחידה הנוכחת לפי שעה, בסביבה היא זו התקשורתית, מה גם שהיא רוויית סילופים, נעדרת ביסוס עובדתי וסובלת בעליל מגוון פוליטי מוגדר. הכפירה בסמכות הרשות המבצעת לקבל החלטות בהסתמך על תמהיל של מידע והערכות, מגלמת בחובה מגמות מסוכנות למרקם סדרי השלטון, העלולות לחלחל לרוחב היריעה. אגב כך, נגרמת פגיעה לא פשוטה בדימוי ההרתעה הישראלית, גובר מורך הרוח בחברה, וניכר כרסום באמון בדרגים הבכירים עד כדי סממני זילות של יכולות המודיעין בעיני הציבור. במילים אחרות, הרושם המונחל הוא כי אין לסמוך על הממשלה המכהנת שכן זו מעוותת את המציאות בהתאם לשיגיונותיה.

המסר המעודכן של מחוללי הקמפיין מכיל שני מוטיבים מרכזיים, האחד - רק ארה"ב מסוגלת לפעול באופן אפקטיבי נגד מתקני הגרעין האירניים, והשני - לא הוכח כי האירנים קיבלו החלטה בדבר ייצור נשק גרעיני ומכאן שנותר זמן, ואם בכל זאת ישיגו נשק כזה אזי אין בכך אסון, שכן ספק רב אם האירנים יפעילו אותו נגד ישראל . במילים אחרות, תקיפה ישראלית לא זו בלבד שלא תעלה יפה אלא אף תגרום לנזקים בלתי הפיכים לביטחון ישראל ולמעמדה הבינ"ל.

משימת הסיכול המהותית - על כתפי ההנהגה הישראלית

הנעלם העיקרי במשוואה זו הוא המימד האמריקני, דהיינו באיזו מידה ניתן לסמוך על ההתחייבות הפומבית של הממשל למנוע מאירן השגת נשק גרעיני. בהקשר זה ייאמר כי ההיתכנות המעשית לסיכול "חם" של תוכנית הגרעין הצבאית האירנית ע"י ארה"ב אינה גבוהה, וזאת בלשון המעטה. במשתמע, מי ששם יהבו על כתפיה של ארה"ב כמי שתעשה את העבודה, נוטל על עצמו הימור מסוכן. יתר על כן, העיתוי הרגיש, מחד-גיסא, מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב, ומאידך-גיסא, המירוץ לפצצה באירן, מביאים כמו בהכרח לשורה התחתונה לפיה סיכוייה של אירן לעבור את הסף הגרעיני גבוהים במיוחד.

בתודעה האמריקנית טבוע עדיין הלקח המר מהמלחמה בעירק, אשר יש הסבורים כי לישראל הייתה יד עקיפה מדרבנת בהקשר זה, ומכאן הרסן שוושינגטון עלולה להטיל על עצמה בסוגייה האירנית. במילים אחרות, מהלך מלחמתי, בראש וראשונה בשם אינטרסים של מדינה אחרת, אינו מובן מאליו. נראה כי זוהי הדוקטרינה המייושמת בהקשר לסוגייה הצפון קוריאנית, שם נמנעת ארה"ב מהיגררות למהלכים צבאיים חרף פרובוקציות מצידה של פיונג-יאנג, זאת באופן חד-משמעי מחמת הנשק הגרעיני שברשות הצפון קוריאנים.

בהנחה סבירה כי תמונת המודיעין המשותפת שבידי ישראל וארה"ב אמינה ומבוססת, והשורות התחתונות בהקשר זה מדברות בעבור עצמן, הרי שמשימת הסיכול המהותית בהקשר לגרעין האירני מונחת על כתפיה של ההנהגה הישראלית. האחריות הבלתי רגילה בהקשר זה מצדיקה בדיקה מדוקדקת של מרחב דרכי הפעולה אל מול לוח הזמנים המתקצר, אולם ההחלטה היא פררוגטיבה של ישראל לבדה.

מקהלת הפרשנים המתאמצת לזרוע חרדה בקרב האוכלוסיה לנוכח מה שהם מכנים "האסון שיומט על ישראל" בנסיבות של מבצע צבאי ישראלי עצמאי נגד אירן, נוטה ככל הנראה להעדיף את החיים הטובים הגשמיים על פני המשך קיומה של המדינה כמעצמה האזורית החזקה במזה"ת, ומבטלת כמעט כלאחר יד את יכולותיה הצבאיות של ישראל הן במישור ההגנתי והן בפן ההתקפי. בפועל, גם סוכנויות המודיעין של האוייב והיריב מודעות היטב לעדיפותה האיכותית והמבצעית של המערכת הביטחונית הישראלית.