רפורמה מהוססת <br>

ב-2003 כשיצא לראשונה לאור בניו-יורק ספרי "Funding Evil: How Terrorism is Financed — and How to Stop It ” ("מימון הרשע: כיצד ממומן הטרור וכיצד ניתן לבלום אותו"), לא העליתי בדעתי כי ניסיונות להשתיק את מחקרי יבואו דווקא מצד בית המשפט העליון של לונדון, ולא למשל מערב הסעודית. הספר מכיל מידע ממקורות גלויים אמינים על מממני טרור ידועי שם, ובכללם המיליארדר ח'אלד בן מחפוז שמימן את אל-קאעידה.

מחפוז, הבעלים הקודם של "הבנק הלאומי למסחר של ערב הסעודית" שהוא הבנק הגדול ביותר במזרח התיכון, טען, באמצעות עורכי דין בריטיים, כי 23 עותקים של ספרי שנקנו בבריטניה דרך האינטרנט, פגעו בשמו הטוב. דייויד אידי, שופט בית המשפט העליון, קיבל את טענת לשון הרע, כשהוא מתבסס על חוק אנגלי ארכאי שקדם לא רק לאינטרנט, אלא אף לנורת החשמל. חוק זה בולם את חופש הביטוי. החוק קובע שהתובע אינו חייב להוכיח ששמו הטוב נפגע. נטל ההוכחה שלא הייתה פגיעה בשם הטוב ושהפרסום הוא אמת - חל על הנתבע. בנוסף, החוק מאפשר למי שאינו תושב אנגליה לתבוע כל אדם, גם אם אינו מתגורר באנגליה גם במקרים שהקשר עם בריטניה הוא בלשון המעטה קלוש ביותר. תופעה זו מוכרת כ"תיירות דיבה".

תובעים זרים בעלי הון הפכו את לונדון ל"מֶכָּה של תיירות הדיבה", את אנגליה - לגן עדן של חובבי ההתדיינויות המשפטיות, ואת עורכי הדין שלה לעשירים מופלגים. ואילו הנתבעים, שהם בדרך כלל סופרים ועיתונאים שאינם בעלי אמצעים, אינם יכולים לממן את הגנתם. כך נוצר מצב שסופרים רבים העדיפו לחזור בהם, לפרסם התנצלות ולעיתים קרובות אף לשלם פיצויים, מאשר להפסיד במשפט נגד תובע עשיר ולהסתכן בפשיטת רגל. אפילו מו"ל מבוסס כמו Cambridge University Press בחר להוריד מן המדפים את הספר "Alms for Jihad: Charity and Terrorism in the Islamic World” ("תרומה למען ג'יהאד: צדקה וטרור בעולם המוסלמי") של המחברים האמריקניים מילארד בור ורוברט קולינס, אף על-פי שעמד לרשות ההוצאה די והותר זמן לאישוש העובדות. סביר להניח כי הסיבות לכך היו קיום סניף של ההוצאה בג'דה וחוסר רצונה של האוניברסיטה להכעיס את הסעודים התורמים לה סכומים נכבדים.

אפילו האו"ם הזהיר את בריטניה

כאזרחית ארצות-הברית שזכותה לחופש הביטוי מוגנת בחוקה האמריקנית, סירבתי להכיר בסמכות השיפוט של בית המשפט הבריטי. זאת ועוד, ספרי לא פורסם ומעולם לא שווק בבריטניה. למרות זאת, פסק השופט אידי למחפוז, במעמד צד אחד, פיצויים והוצאות משפטיות במאות אלפי דולר. מחפוז פרסם את פסק הדין באתר האינטרנט שלו, שבו הועלו למעלה מ-40 פסקי דין דומים והתנצלויות, ממחברים שנכנעו ללחץ. האתר, כמו האיום בתביעות משפטיות, נועדו להטיל מורא על עיתונאים שלא יחקרו את פעילותו של מחפוז, ועל המו"לים שיימנעו מפרסום ספרים, למרות העניין לציבור שיש בהם - לא רק על טרור, אבל על נושאים כמו בריאות הציבור וביטחון.

מאבקי נגד אכיפת פסק הדין הבריטי - תחילה בניו-יורק ואחר כך ברמה הפדרלית - והביקורת שמתחו המחוקקים האמריקניים על חוקי הדיבה הבריטיים המאפשרים את תיירות הדיבה, הובילו לחקיקת חוקים במדינות שונות של ארה"ב ולבסוף גם חוק פדרלי. חוק זה מגן על עיתונאים, סופרים ומו"לים אמריקניים מפני אכיפתם של פסקי דיבה זרים. את חוק חופש הדיבור (Speech Act) שעבר פה אחד בקונגרס האמריקני וקיבל תוקף בקיץ 2010, תיאר ג'ון וויטינגדייל, יו"ר ועדת התרבות והתקשורת של הפרלמנט הבריטי, כ"השפלה לאומית".

המצב הגיע לידי כך שאפילו ועדת זכויות האדם של האו"ם הזהירה את בריטניה כי עליה להפסיק לאפשר את תיירות הדיבה. עמדת הוועדה הייתה כי חוק הדיבה הבריטי משפיע על "חופש הביטוי ברחבי העולם בנושאים שיש בהם עניין ציבורי לגיטימי". צעדים אלה עודדו ארגונים בריטיים בלתי ממשלתיים שונים כמו”Index on Censorship”, "English PEN” and "Sense About Science” לפתוח במסע הסברה בפרופיל גבוה שהביא לבסוף את ממשלת בריטניה להניח בפני הפרלמנט הצעת חוק המהווה רפורמה במצב המשפטי בנושא.

הצעת חוק הדיבה שעברה ב-12.6.12 בלונדון בקריאה שנייה בבית התחתון תשים קץ לתיירות הדיבה. החוק יקבע סף גבוה יותר לתביעות דיבה, שידרוש מן התובעים להראות כי לשמם הטוב נגרם "נזק חמור", או שיש סבירות שייגרם לו נזק כזה. אף על-פי שהחוק החדש יקשה יותר על הגשת תביעות טריוויאליות או קנטרניות לבית המשפט, חסרות בו אמות מידה יותר מוגדרות לחומרת הנזק.

נראה כי החיסרון העיקרי של החוק המוצע הוא בכך שאינו מאפשר את טענת ההגנה שיש בפרסום "עניין לציבור" שהייתה דרישת המפתח של הפעילים בקמפיין הציבורי למען החוק. בארה"ב פסק הדין New York Times Co. v. Sullivan (1964) קבע רף של "זדון ממשי" בפרסום על אישי ציבור, ורק אז נחשפת התקשורת לתביעות דיבה. לעומת זאת, החוק האנגלי דורש מסופרים ועיתונאים להראות שמה שהם כתבו היה בגדר "פרסום אחראי" לפי רשימה של מאפיינים המגדירים פרסום כזה. אך הוכחה כי מולאו דרישות הרשימה מחייבת ייצוג של עורכי דין שמייקרים מאוד את ההליך. בעוד שמו"לים ועיתונים יכולים להרשות לעצמם את ההוצאה הכספית הכרוכה בייצוג המשפטי, פריבילגיה זו אינה עומדת לרשותם של סופרים ואקדמאים פרטיים. במצב זה החוק ימשיך להרתיע עיתונאים, מדענים וארגוני זכויות-אדם מהשקעת מאמצים לחשיפת שחיתויות ועוולות.

למרות שהגבלת תיירות-הדיבה נחשבת הישג, נראה כי החוק המוצע למעשה אינו מעניק הגנה אמינה מפני תביעת דיבה בנושאים שיש בהם עניין לציבור. על המחוקק הבריטי לתקן את הצעת החוק באופן שתתאפשר ביקורת חסרת פניות ויינתן עידוד לשיח פתוח על כל הנושאים שיש בהם עניין לציבור.