לתת את הדעת על הנתינה

אומר הכתוב בפרשה: "כי ירחיב ה' אלוהיך את גְבולך" (דברים י"ב, כ). הפשט הוא שהרחבת הגבול היא ארצית וחמרית. אך האדם מתבקש תמיד להרחיב גם את גבולותיו הרוחניים ולתת ממה שיש לו לאחרים. זה הפסוק מן הפרשה שלנו, ואנו עומדים עכשיו על סף ימי אלול, שעליהם נדרש הנוטריקון: אני לדודי ודודי לי, אנו נקראים לדו שיח של נתינה ושל אהבה, בינינו לבין זולתנו. האדם נקרא לראות בזולת תכלית לעצמה ולא מושא (אובייקט) להתייחסות. מי שנותן לזולת, מתייחס לזולת כעֵרך. בעצם הנתינה הוא מתעלה ואינו מתייחס בצורה מנוכֶּרת לזולת, אינו רואה את האנשים סביבו כחפצים.

כבר בפרשה הראשונה למדנו את מהותו של האדם: "לא טוב הֱיות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). האדם נברא כשמהותו היא מהות של דו שׂיח, של נתינה. ואם נראה את היוצרים ואת תפקידם בחברה, הם חיים את החיים מלכתחילה מתוך עֶמדה של נתינה. הם אינם חיים מתוך גישה תכליתית: בעיניהם יש עדיפות עֶרכּית (פרימאט) לרוּח על החומר, והיחסים בין בני אדם אינם נתפסים בעיניהם במונחים של עלוּת- תועֶלת. הם אכן "מרחיבים את גבולם", ככתוב בפרשת רְאֵה, מתוך רצון לתת, מתוך כמיהה לרוחניות ומתוך רצון לתַקן עולם ולהעניק יופי ומשמעות לאחרים.

מי שעוקב אחר ההפריה ההדדית בתוך קהילת היוצרים והאמנים רואה עד כמה נכונה האמרה ממסכת אבות (ד, א) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". בצד הצימאון ליצירה ולנתינה, יש גם צימאון מתמיד ללמוד זה מזה ולקיים הפרייה הדדית ולימוד הדדי. הנתינה של היוצרים לחברה מחזקת את הרוח בחיינו שלנו ומעניקה חיוניות לדו שׂיח של אני- אתה, אני- את, אני- אתם. כל מי שעוסק בנתינה יודע עד כמה נכון הדבר שהנותן גם מקבל. והפסוק במשלי אכן מלמדנו: "מתן אדם ירחיב לו" (משלי י"ח, טז ).

לתת כמו הפרחים

כשהייתי ילד, פרסמתי יצירותיי הראשונות ב"הארץ שלנו". האישה שפרסמה את דבריי, אסתר קל, אכן נתנה מעצמה כל הזמן וטיפחה את היוצרים בראשית צמיחתם. היא כתבה באחד מספריהָ: "לתֵת כמו הפרחים/ מפיצים ריחַ לכולם/ בלי חשבונות, בלי תמורה/ סתם משום שהם פְּרחים". והפתגם הסיני אומר: "מי שזורעַ זרעים של נתינה, נהנֶה מקָטיף נצחי".

היוצרים אכן נותנים הן לזולתם והן לתרבות העברית הנוצרת כאן. בדומה לסיפור על חוני המעגל והזקן שנוטע חרובים (במסכת תענית), היוצרים יגעים לנטוע עצים של מילים בתַרבּות ואינם יודעים מתי השתילים יתנו פרי ולמי יהיו הפירות. כך התרבות נבנית נדבך על נדבך, וכשם שנטעו אבותינו לנו, אף אנו נוטעים לבנינו, וגם איננו מתעלמים מן הנטיעות ומן הנתינה של אבותינו. כל אדם בונה את הנדבך שלו: איש איש בסדנת היוצר שלו, אישה אישה בסדנת הכתיבה שלה, וכך נבנית התרבות נדבך על נדבך.

פרשת השבוע "ראה" נוגעת בצורך של האדם להרחיב גבולין, לראות את קנייניו החומריים, אך להרחיב אל הקניינים הרוחניים מתוך רצון לתת ברכה וטוב לאחרים. הקניינים החומריים מדומים הם, והעושר החומרי מדומה הוא. ואומר ג'ובראן חליל ג'ובראן בספרו "הנביא": "רק עֵת תיתן מֵעצמך, זוהי נתינת אמת...על כן תֵן עכשיו, וּלךָ תהיה הַנתינה ולֹא ליורשֶיךָ".

בתוך תיבת התהודה של הספרות העברית נמצא גם המשורר זאב, ובאחד משיריו לילדים הוא כותב: "לא גדול הוא גַני שלי/ לא גדול./ שׂיח פורח, ערוגת ירק/ ומִשעול...", ובהמשך הוא אומר: "ואחד/ הביט לתוך סַלי: "זה המעַט?"/ אמרתי: כן הַמעט./ לא גדול הוא גַני שלי./ לא גדול/ אבל נתתי את הכּול/ הכּול".

חודש אלול מכניס אותנו אל הדו שׂיח בינינו לבין עצמנו, אני לדודי ודודי לי. אין כאן רק דו שׂיח בין הפרטים בינם לבין עצמם. מדובר בדו שׂיח שלנו כבני עם אחד, שמחויב לערבות הדדית. עלינו לראות עצמנו כאוּמה שמחויבת לבניהָ, מרחיבה גבולה עבור בניהָ, אוּמה בנתינה מתמדת של "אני לדודי ודודי לי".