כש"נבחרי הציבור" בפעולה

"אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", ציין יצחק בן-אהרן ב-1977 לאחר שצפה במדגם הטלוויזיה שהצביע על המהפך השלטוני. בן-אהרן, שסירב להשלים עם רוע הגזרה האלקטורלית של 77', אינו יותר מחולייה אחת מני רבות בשרשרת הוויית שמאל ישראלית מהוללת, שמאז ומעולם הייתה נכונה לקבל את הכרעת הבוחר, ובלבד שהשכיל לשים בקלפי את הפתק הנכון. ובכל זאת, לא אלמן ישראל משמאל, ואם חלילה חרג הבוחר מהמנדט שהעניקו לו בן-אהרן ודומיו, כפי שחזר וחרג ברוב עיוורונו במרבית מערכות הבחירות שפקדו אותנו מאז המהפך, ניתן כמובן לבצע מקצה שיפורים לשגיאותיו הקשות. למשל, באמצעות בג"ץ, או דרך אנ"ש (אנשי שלומנו) השזורים בשלל המשרדים הממשלתיים, וכמובן גם באמצעות אותם כלבי שמירה של הדמוקרטיה, שיתוו לשלטון הנבחר את דרכו (דרכם), יאתרגו את מי שילך בדרכם, ישמרו מכל משמר על אנ"ש, וישללו את הלגיטימיות מכל נבחר ציבור שיעמוד במריו ויבקש ברוב חוצפתו לממש את המנדט שהעניק לו הבוחר.

כך, בין ברוח קביעתו של לואי ה-14 כי "המדינה זה בסופו של דבר אנחנו", ובין ברוח העיקרון של "אלוהים, אם לשלטון לא בחרתנו, נַראה בעצמנו לשלטון הנבחר את הדרך הנכונה" - מבקשים בסך-הכל החבר'ה הטובים עכשיו מהשלטון שיאמר: "נעשה ונשמע". למשל, שהמפמ"ר אדר כהן ימשיך לעשות במשרד החינוך בענייני אזרחות את מה שכה היטיב לעשות מאז שנכנס לתפקיד בימיה של יולי תמיר; שחלילה לא יעזו להציב לצד קרן נויבך מראיין אורח בתוכנית "סדר יום" (בין שמונה לעשר בבוקר), ושהיא תוכל להמשיך בלא הפרעה לעשות נפשות למיטב רעיונותיה האידיאולוגיים; או שביבי וברק ימלאו את "צווי אל תעשה" שהוציאו להם נחום ברנע, אמנון אברמוביץ', אמיר אורן ושאר נבחרי התקשורת, ולא יעזו לתקוף את מתקני גרעין של מדינה הקוראת השכם והערב להשמדת ישראל, וָלֹא - הם יוצגו קבל עם ועולם כמשיחיים הסובלים משיגעון גדלות שיביאו עלינו את החורבן, וגם יאורגנו להם עצומות שיקראו, למשל, לטייסים לסרב פקודה.

גם אם יש יותר מקורט של הפרזה בדבריו של נפוליון כי "יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים", יש הרבה פחות הגזמה בטענה כי התקשורת נשלטת כל כולה בידי מי שרואים ביישום העיקרון הבן-גוריוני "בלי חירות ומק"י" משום מעשה דמוקרטי למופת. כמעט לאן שלא יישא ההומו פוליטיקוס הישראלי את עיניו ויכרה את אוזניו, הוא ימצא שמעשה תקשורתי פוליטי או מדיני אינו יכול להיעשות אלא מהחומרים שמהם נבנים חלומות המצויים כמעט רק בצד מסוים של המתרס הפוליטי. הוא הדין, כמובן, במפמ"רים למיניהם.

כך, אם עסקינן במי שמונה לתפקיד בידי פרופ' ענת זוהר (שהיא בעצמה ממינוי של השרה יולי תמיר), אז גם פעולות כמו אישור ספר אזרחות ("יוצאים לדרך אזרחית") רצוף טעויות היסטוריות והטעיות אידיאולוגיות ציניות פוסט-ציוניות - אין בהם כדי לפגוע ולו בשערה משערות ראשו; ואם חלילה עסקינן בעבר במי ששמה הוא אסתי ברנד, ואִתְּרַע מזלה שאינה נמנית עם תלמידיה האידיאולוגיים של יולי תמיר - ראוי לה שתסיים אחר כבוד (מוטב בלעדיו) את התפקיד, כמובן מבלי שאיש מנוטרי חומותיה של הדמוקרטיה המקומית ימצא פגם כלשהו בהדחתה.

אז, הפלא ופלא, איש לא זעק חמס על הדמוקרטיה הנרמסת, עצומות של אנשי רוח לא נראו בסביבה, המילה "מקרתיזם" לא ניסרה בחלל האוויר, ובעיתונות לא ניכרה נטייה ברורה לערער חלילה על שיקוליהן "המקצועיים" של תמיר ופרופ' זוהר. שכן במקום שבו קיום הפסוק "מה שמותר ליופיטר אסור לפשוטי העם" הוא מצוות מלומדי דמוקרטיה נאמנה, אך טבעי שהשאלה אם זועקים געוואלד או ממלאים את הפה מים, תלויה כל כולה בצבעו הפוליטי של המעשה. לפיכך, לא נותר לנו אלא להכות על חטא על שבשיעור הזה באזרחות לא השתתפנו, שאלמלא כך יכולנו ודאי לצאת מחוזקים עד מאוד לדרך האזרחית החדשה.