באין שוטר לעולם

ונתנה תוקף קדושת היום: אלף שנים אנו אומרים את התפילה, שהיא פרייה של האגדה המופלאה על אמנון, האיש המופלא, שעמד במבחן של עינויי תופת שלא לסטות מאמונת אבותיו. בשעתו האחרונה, בראש השנה, מצא בקרבו את הכוח ואת האהבה להמליך את הקב"ה על כיסאו המכונן בחסד, ולהצדיק את משפטו. אלף שנים אנו חווים יחד עם אמנון ממגנצא את העוצמה הגלומה בביטחון הממלא אותנו בראש השנה, שיש מנהיג ומנהל לעולם. אנו חווים עמו שהמנהיג הוא מנהיג אמת, ומשפטו אמת, והוא לא ייתן ליד המקרה או לגחמתו של פלוני או אלמוני להרוס את תוכניתו שלמענה יצר את עולמו, שהרי דברו אמת וקיים לעד.

קריאה ראשונית של תיאור מעשה הבריאה ביום הרת עולם דווקא עלולה להעלות ספקות על מנהיגותו-מלכותו של בורא עולם בעולמו. הרושם המתעורר הוא שהקב"ה ברא בעיקר את הכללים שעל פיהם העולם צריך לפעול: "למינהו", "לאותות ולמועדים", "למשול ביום ובלילה", "והעוף ירב בארץ" ועוד. כללי הטבע שברא הקב"ה הם השולטים בעולם. הקב"ה גם ברא את האדם בצלמו, והשליט אותו בעולמו ("ורדו בדגת הים ובעוף השמים" וכו'), ומעתה יתנהל העולם על-פי חוקי טבעו ועל-פי גחמותיו של האדם השולט בו בתוקף צלם א-לוהים שבו.

אך דגם זה, המתואר בפרק א' בספר בראשית, מוגדר בפי חז"ל במילים: "ביקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאין העולם יכול לעמוד בו".

מעשה הבריאה של יום הרת עולם כולל גם את פרק ב', פרק נטיעת הגן. שם נמלך הקב"ה ושיתף את מידת הרחמים בבריאה. בפרק זה אין כללי טבע, ובכל פעם שבה העולם חסר משהו, כמו 'פועל' שיעבוד את אדמת הגן, או מאוחר יותר 'עזר כנגדו', הקב"ה מבחין בכך, יוצר אותו ומתקן בכך את יצירתו המקורית. האדם אינו רודה בבריאה, אלא עובד בה ושומר עליה. בעל הבית המצווה והמשגיח עליו הוא הקב"ה עצמו, המתהלך בגן לרוח היום. יום מלכות ה', שבו אנו מבקשים ממנו למלוך בעולמו ולא להפקירו לחסדי שלטון כללי הבריאה והטבע ולרדיית האדם, הנברא בצלם א-לוהים, הוא יומו של פרק ב', המספר על יצירת הגן בעדן מקדם.