לאור הזיכרונות

קשה, ואפילו בלתי-אפשרי, לתאר את רוחה של ההוויה הישראלית הצברית ללא המשורר והפזמונאי חיים חפר. היה זה הוא שהצליח, בדרכו שלו, להאציל עליה מרוחו יותר מכל אחד אחר בדורו.

פזמוניו של מי שהיה אבי הזמר העברי אינם אלא תמצית התהוותה של הארץ הזאת, ולא נולד, עדיין, מי שהיטיב כל כך כמוהו לתאר אותה בפזמוניו הסוחפים.

לחפר היה כמעט מונופול על הזמר הישראלי. כל הפזמונאים האחרים, שהתחנכו לרוחו, מסשה ארגוב, דרך יורם טהר-לב, ועד דן אלמגור, לא הצליחו לסחוף אחריהם בשיריהם את ההמון הישראלי, מ"עמך" ועד ל"אצולת הממון", כפי שהצליח לעשות זאת, בקומה זקופה כל כך, משורר הפלמ"ח.

עם הסתלקותו, הסתלקה מאיתנו גם תקופה הרואית של דור נפילים, שהיו מענקי התרבות העברית. פה ושם נותר, אומנם, עוד קומץ מהם, כמו המשורר חיים גורי, בן-דורו ועמיתו בלב ובנפש מן הפלמ"ח, או נעמי פולני, שעיצבה את דור הזמרים המיתולוגיים של להקת הנח"ל מראשית התוותה, ואת דור ההמשך שלה ב"תרנגולים".

מרים המורל

היו אלה פזמוניו של חיים חפר שעיצבו את רוח התקופה ושהיטיבו יותר מכל לבטא אותה בשירה. לא נולד עוד כמוהו מי שידע להרים את המורל לחיילי צה"ל ולמפקדיהם בנתיב הלחימה שלהם. ליבו פעם באהבת ישראל ונפשו רטטה למען מי שהיו מוכנים למסור את נפשם למען המדינה.

הצ'יזבטרון - להקת הלהקות של כל הזמנים - הייתה בת-טיפוחו וממנה ינקו את מורשת הזמר העברי כל אותן להקות שקמו בעקבותיה. חיים טופול, אורי זוהר, אריק אינשטיין ויהורם גאון, הם רק כמה מאותו דור-נפילים של זמרים-שחקנים מיתולוגיים שהתחנכו לאורה ושחלמו תמיד להעפיל למרומי פסגתה. את מה שתרם ידידו ורעו בלב ובנפש, דן בן אמוץ, לספרות העברית - תרם חיים חפר לזמר שלה. הגם שהשניים לא היו צברים מבטן ומלידה - הם השלימו, איש את רעהו, כמו זוג תאומים סיאמיים, ברוח הישראלית שפעמה בקרבם.

וכמו רבים אחרים בארץ הזאת גדלתי גם אני לאורם של פזמוני חיים חפר. הם היו תמיד נר לרגליי ואבן שואבת לדרך-חיי. פזמונים כמו "רבותי היסטוריה חוזרת", היו זמנים", "הרעות", "הן אפשר", "דודו", "הוא לא ידע את שמה" ו"לא נפסיק לשיר" - הם נכסי צאן ברזל ששימשו סם-חיים לכולנו, והם גם אלה שלאורם יתעצבו הדורות הבאים, שלא ידעו את חיים חפר בחייו.