מכתב לשלום רוזנפלד

בלב כבד עשיתי את המעבר מ"היום" שבמצודת זאב אל בית מעריב. כעבור כמה חודשים אכן נסגר יומון גח"ל. זה היה בהחלט עיתון לא רע, אבל מה לעשות - תם עידן העיתונות המפלגתית. תנועה תסתדר - כך חשבו מנחם בגין וחבריו לצמרת - גם בלי עיתון משלה, שייצר לא רק חדשות אלא גם חובות עתק. כמוהו כעיתוני שאר המפלגות.

חלק מעיתונאי "היום" מצאו את מקומם במעריב, שבו כבר הייתי בגדר "ותיק", חבר מערכת מזה כמה חודשים, וחלקם בידיעות אחרונות. גדעון פורמן הלך ליחסי ציבור, היה לדובר גח"ל ופעיל פוליטי, צעד בנתיב שהביאו אל הכנסת. ואני - 15 שנה עבדתי במעריב, לצידך שלום, ולצד שאר הגדולים - צ'יק, ז"ק, שניצר, לפיד, אורי דן, ארז, חריף, ביצור, מייזליש, נחמן בן עמי, נחמיה בן-אברהם, הירושלמי, משה דור, משה לרר, שגב, תלמי, ומי לא.

15 שנה שבהן היה מעריב בשיאו, ה-עיתון בעידן העופרת, העיתון של המדינה, העיתון הנפוץ ביותר, ומה שחשוב ביותר - העיתון של העיתונאים שלו, של אלה שעשוהו מדי יום ביומו, אלה שהתרועעו אלה עם אלה מדי יום ביומו ולילה בלילו במסדרונות העיתון, בדסק, במסדרה, בחדרי העורכים והעריכה, ממש כמשפחה אחת. עופרת יצוקה.

מכם, העורכים והמייסדים, למדנו מהו תחקיר, מהי כתיבה מבריקה, כיצד מנסחים כותרת, איך שומרים על איזון והגינות, ואיך מייצרים ומבליטים סקופים. יחד אתכם עברנו כמה שיאים כמו מלחמת יום הכיפורים ותהליך השלום עם מצרים. אלו ימים, אלו כותרות, אלו התרגשויות...

במיוחד אצלך, שלום, ראיתי מקרוב מהו היחס למילה המודפסת. כמה חשבת בחרדת קודש ממש על כל ניסוח, על כל משפט, ביטוי, מילה. כמה תיקנת ושיפצת - וקודם כל את מאמריך שלך - עד שנתת הסכמתך "להוריד לדפוס".

לך, שלום היקר, אני חייב הרבה ממה שאני יודע בתחום התקשורת. אני חייב לך זאת, הן משום שאתה הבאת אותי למעריב, בו עברו עלי שנים יפות ובלתי נשכחות, והן משום שידעת תמיד לאורך שנות עבודתי במעריב, בימיו הגדולים, להדריך אותי ועיתונאים צעירים אחרים במלאכת ההתנסחות, ההתבטאות שבכתב, העריכה וההכתרה. כמובן - בלי כישרון מוקדם, מובנה, לא היה סיכוי לעמיתך הצעיר, ששמת בו מבטחך, להישאר בעבודה העיתונאית.

שלום, אני ניצב לבדי לצד קברך הצנוע, כאשר בצידו השני של בית העלמין הזה, מעבר לכביש, קברו של חברך הדגול - אריה דיסנצ'יק ז"ל. אני מביט במצבתך הלבנה, הקרה, וחושב, כמה טוב אולי, שלא אתה ולא צ'יק רואים באלה הימים את מפעל חייכם על סף שינוי דרמטי, שסופו מי ישורנו.

אני רואה מבחוץ את בית מעריב הזנוח, אני רואה את הפגנות העובדים ("משפחת מעריב"), אני קורא את הגילויים על הפקרות הבעלים המתחלפים - אלה שהעבירוהו-מכרוהו מיד ליד, בלי להבין את מהותו של המפעל הזה לחיי המדינה שלנו - ואני רוצה לומר לך: שפר מזלך, שלום, ש"יצאת מן המשחק" בזמן, שאינך יכול לראות חזיון עגום זה במו עיניך.

עזבת, יצאת לגמלאות שנים רבות לפני שהואץ תהליך ההידרדרות. במידה מסוימת נשתכחת כבר בחייך. אתה עצמך סיפרת לי פעם, כי מישהו מבחוץ טילפן יום אחד למעריב וביקש אותך - הוקצה לך חדר קטן, החדר לפנסיונרים ה"זקנים", אי שם בקומה השלישית - ותשובת המרכזנית היתה: "באיזו מחלקה עובד השלום-רוזנפלד הזה?" אולי זה היה איתות ראשון לתחילת הנפילה של העיתון.

אתה, שלום, זכית בינתיים לפרס ישראל לתקשורת, אבל מעריב שלך כבר היה בקצה המדרון, המוביל מטה.

גם אני מחוץ לעיתון מזה 28 שנה. בוודאי זכור לך: שוב קיבלתי הצעה מבחוץ - והפעם מראש ממשלת ישראל החדש, יצחק שמיר, לעבוד לצידו כיועץ פוליטי ויועץ תקשורת, לשנה-שנתיים. ושוב - חברים מבפנים, מן המערכת, הם ש"דחפו" אותי להיענות להצעה המחמיאה.

כשם שהיה קשה לי, מבחינה רגשית לעבור מ"היום" למעריב, כן קשה היה לי לעזוב ב-1984 את מערכת העיתון, את העבודה לצידך, לטובת מערכת השלטון. לבסוף עשיתי את הצעד הזה, שהביאני עם השנים למחוזות מרתקים לא פחות. בתום שמונה שנים לצידו של ראש הממשלה אומנם לא חזרתי מן "החופשה ללא תשלום" אל העיתון, עתה בבעלותו של נמרודי, אבל נפשי נשארה קשורה במעריב ובקולגות שעדיין עבדו שם.

מעולם לא חדלתי מלהתגעגע, מעולם לא ניתקתי קשרים עם רבים מחבריי לעיתון, אך הגעגועים פחתו ודעכו ככל שהעיתון שינה פניו, ככל שרבים מהם הלכו לעולמם, וגם אתה, שלום, בתוכם.

והיום - עצוב לראות את עובדי מעריב מפגינים ברחוב. עצוב לראות את הבניין כשהוא מוזנח כל כך, כשכרזת "משרדים להשכרה" מתנוססת בחזיתו. עצוב עוד יותר לראות את העיתון עצמו - מצומק ודל.

עצוב לחשוב שיקיץ הקץ על המותג הזה ועל העיתון המודפס, הגם שלעולם לא ישוב להיות מה שהיה בימיו הגדולים, הימים שלך, שלום היקר. אכן, אני מתגעגע לימים ההם, לימים בבית מעריב שבהם עבדתי, כתבתי, ערכתי, תחת מנהיגותך, הדרכתך ואישיותך, אף כי איני שוכח את התככים שהיו נחלת המערכת גם בשנים ההן, את היריבויות בצמרת, את התחרותיות הפנימית. אלא שאז הכל היה "לשם שמיים", כמו שאומרים, ואם תרצה - לשם מעריב.

אני ניצב ליד קברך, שלום היקר זכרך לברכה, ומייחל, ולא רק למען הנוסטלגיה, כי מעריב יוסיף להתקיים, ויתקיים בכבוד, וישוב להיות עיתון משפיע, איכותי, דמוקרטי, מקום פרנסה טוב לעובדיו, ובר-תחרות למתחריו. אתה זוכר, שלום - ידיעות אחרונות והארץ. גמר חתימה טובה.