משפט התקשורת

בספסלי העיתונות במשפט הולילנד, הריקים בדרך כלל, יושב כמעט תמיד אדם שאינו עיתונאי ומקליד במרץ. לעיתים זוהי בחורה, שגם היא ממלאת את תפקידה בנאמנות. אלו הם אנשי משרד יחסי הציבור של אמיר דן, המלווה את אהוד אולמרט. בזמן משפטו של אולמרט בירושלים, הם לא הסתפקו בתיעוד אלא שחררו כמעט מדי יום תגובה לתקשורת. היה זה מחזה חסר-תקדים.

משפטים מרכזיים, וקודם לכן חקירות מרכזיות, מתנהלים במידה רבה בתקשורת. בל ניתמם: המשטרה והפרקליטות מדליפות פרטים מחדרי החקירות, ויש גם מי שדואג להזמין עיתונאים וצלמים למעצרים ולדיונים - ותהיו בטוחים שאין אלו החשודים וסניגוריהם. לכן, כאשר מדבר משה לדור על "נאשמים המשתלטים על תודעת הציבור" - הוא לא בא בנקיון כפיים של המערכת אותה הוא מייצג.

להדלפות ולתגובות הללו יש כמה מטרות. העיקרית שבהן היא ליצור השפעה מתמשכת - על הציבור, על הצדדים, על העדים וגם על בית המשפט. מי שקורא יום אחרי יום שפלוני הוא מושחת ואלמוני הוא אנס, אינו יכול שלא להשתכנע במידה זו או אחרת. זה נכון לגבי מי שרק צופה בהליך, זה נכון לגבי מי שמעיד בו וזה נכון אפילו לגבי מי שמכריע בו.

אמירתם של שופטי המחוזי במשפט קצב, לפיה אינם מודעים למה שפורסם בעניינו, הייתה אומללה במקרה הטוב ושקרית במקרה הרע. השופט סלים ג'ובראן, בבית המשפט העליון, ניסה לבצע מקצה-שיפורים ולטעון שג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח התכוונו לכך שלא הושפעו מהתקשורת, אבל זה היה פלפול בלתי מוצלח. היינו הרבה יותר מאמינים אילו השופטים היו אומרים: קראנו, שמענו וראינו - ולפי מיטב מצפוננו לא הושפענו.

ההבדל התהומי

כאן חייבים להצביע על הבדל עצום בין פרשות קצב ואולמרט בנוגע לצד התקשורתי שלהן. בעוד הן המחוזי והן העליון סירבו להתייחס לסיקור התקשורתי הנרחב כנימוק להקלה בעונשו של משה קצב, קיבל המחוזי את הטענה שזוהי אחת הסיבות שלא לשלוח את אולמרט לעבודות שירות. בעוד בפרשת קצב ציינו השופטים שגם הוא לא טמן את ידו בצלחת, התעלמו שופטיו של אולמרט לחלוטין מהבליץ התקשורתי הבלתי-פוסק של מחנהו. הפער הזה אומר דרשני ומעורר מחשבות נוגות.

הכיסוי בעניינו של קצב היה חד-צדדי כמעט לחלוטין, למרות שבתודעה נצרבו שתי מסיבות העיתונאים שערך. דוגמה בולטת אחת: כאשר הודיע מני מזוז שיוגש כתב אישום נגד קצב בכפוף לשימוע, יצא מעריב בעמוד ראשון שעל כולו נמרחה תמונתו של קצב ועליה מילה אחת: "אנס". אולמרט, לעומת זאת, נהנה מהגנת התקשורת במשך שנים, וגם כיום הוא זוכה לחיבוק חם מצד ידיעות אחרונות, ynet ובמידה חלקית ערוץ 2. ושוב, רק דוגמה אחת: ב-ynet קיימת הוראה לכתבים המסקרים את ענייני אולמרט להכניס תמיד במלואן את תגובות דובריו. וכך, בידיעה השבוע על ההחלטה לערער בעניינו, תפסה תגובתו של דן למעלה ממחצית מן השטח.

לכאורה, חלק ניכר מן הפרסומים הללו מהווים עבירה פלילית של סוביודיצה: פרסום העלול להשפיע על ניהולו של משפט פלילי. אבל איש אינו נחקר ולבטח איש אינו עומד לדין, וכך הסעיף הזה הוא כבר מזמן אות מתה. ואולי אין מנוס מכך, בעידן של תקשורת המונים חופשית לחלוטין, בה כל אחד יכול לכתוב כל דבר ולהפיץ אותו במהירות האור באינטרנט. אך אין זה אומר, שיש להשלים עם מצב בו מצד אחד חשודים מושפלים ונשפטים עוד בטרם הוכרע דינם, ומצד שני - נאשמים יכולים לומר לתקשורת את מה שאינם אומרים בבית המשפט.

רפורמה מקיפה

הפתרון היחיד הוא רפורמה מקיפה בחקיקה, הן האזרחית והן הפלילית, בנוגע לפרסומים סביב הליכים פליליים. איסור פרסום שמותיהם של חשודים ממש לא יפתור את הבעיה, כי במקרה הטוב הדבר רק יגרום לפרץ של שמועות ורמזים שיפגעו באנשים שכלל אינם קשורים לנושא (למשל: "ראש עירייה במרכז חשוד במירמה"), ובמקרה הגרוע - גם איסור זה ייפרץ בתוך דקות בבלוג זה או אחר. ובכל מקרה, גם כאן מדובר על איסור זמני, שרק ידחה את הבעיה אבל לא ימנע אותה.

יש לבצע חשיבה מעמיקה, בשיתוף אנשי חוק ותקשורת, כך שיימצא האיזון הראוי בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין חזקת החפות, הזכות לשם טוב ומניעת השפעות פסולות על הליך משפטי. האיזון הזה צריך להביא לידי ביטוי את קיומם של אמצעי התקשורת המודרניים, כך שלא יתעלם מאופיים המיידי וחסר הגבולות, אך גם יוכל להעניש את מי שיעשה בהם שימוש פסול. ובעיקר: הוא חייב להיות הגון והגיוני, ולצאת מתוך נקודת ההנחה שהמצב הנוכחי פגום מיסודו ואסור לו להימשך.