הימים של החורף הקרוב הולכים להיות מאוד חמים בתחום הפוליטי. אבל את רוחותיהם וריחותיהם אנו כבר מגלים בימים אלו, בציונות הדתית שהקדימה לצאת לקרב האישי הפוליטי רווי אגו, באופן שלא היה בהיקפו בעבר.
אז לכל מי ששבע ממודעות ה"שופוני" המספרות כמה שווים המועמדים בעיני עצמם והאשמות כלפי האחרים, הנה סיפור על שני אנשי הציונות הדתית, שניהם
מתנחלים בהר (אחד לוחם והשני מנהיג ציבור לוחם), להזכיר שיש גם עולם אחר מעבר לפוליטיקה האישית.
בערב יום כיפור חיפשתי בטרמפים מקווה בגוש עציון. עצר לי איש החינוך יהודה מאלי, מעיר דוד. אמר לי שהוא שגם הוא הולך לטבול... הוא הולך להיפגש עם מנשה בן חיים מזרחי, ולגביו מנשה מזרחי הוא מקווה אנושי שראוי לטבול בו בערב יום הכפורים.
הלכתי איתו.
כבר כארבעים שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים, מנשה משותק ומרותק לאחר ששני כדורים פגעו בצווארו בקרבות סיירת שקד בתעלה. לראות אותו ולשוחח איתו, בערב יום הכפורים, זה אכן מקווה מטהר.
מה לנו השאיפות וההישגים האישיים כשרואים אדם נאבק מול כל הסיבוכים הכרוכים בשיתוק ממושך.
זה רק אני שמיילל פה.
כי מנשה, הצעיר הפופולרי בעבר של מסעות סניפי "בני עקיבא" בשפלה, שבחוזקו סחב את הג'ריקנים ובצחוקו כבש את לב כולם, ממשיך לצחוק גם כיום, מתוך מיטתו. עתה מנשה שמח במיוחד כי חזר לביתו לאחר שהיה ממושכת בבית החולים.
כשרואה את הבעת פני המרצינות - "תחייך, תצחק!" הוא אומר -פוקד. "נותנים עשרים אחוז - תשמח."
עשרים אחוז? - "עשרים אחוז מיכולת התפקוד והנשימה", מסביר מאלי, חברו.
פנינה, רעיית הפצוע, מספרת שהוא מלמד אותה עקרונות אמונה כל בוקר. כשהיא שואלת אותו לשלומו ,הוא עונה, "ברוך השם - קמנו, התעוררנו"!
אצל מנשה כל יום שקם הוא יום חג!.
תפילת "המחזיר נשמות לפגרים מתים" (שאנו אומרים כלאחר יד, בעוד עינינו טרוטות) היא שירת חייו. הרי הוא הוחזר לחיים, לאחר שכבר היה מוטל בין שורות המתים בחולות התעלה. חברו אבנר החובש זיהה בו סימני חיים והנשימו לחיים.
המאבק לא תם. בבית החולים, בתום ניתוח הרופאים, קראו כבר לבני משפחתו על-מנת שייפרדו ממנו. אבל מנשה שיבש ברצון החיים הענק שלו את טקס הפרידה. כיום הוא "מתנחל" בבת עין וקורא להיות מרוצים עם מה שנותנים גם אם זה עשרים אחוז!
הרב לוינגר - לפרס ישראל
מנהיג המתנחלים הרב משה לוינגר משותק חלקית לאחר אירוע מוחי. הוא ידוע יותר ממנשה הפצוע, אבל לא ידוע לרוב הצעירים. לגביהם הרי יהודים גרים ביהודה ושומרון מאז ומעולם. הם אינם יודעים את המאבקים לעליה לקרקע ולא את "ר' מוישה", שדחף לחידוש הישוב היהודי בחברון ומשם ליו"ש.
כל מה שעשה הרב לוינגר ראוי להביאו לפרס ישראל. אבל אז הפרס לא יהיה יותר "פרס ישראל" בתדמיתו ור' מוישה לא יהיה ר' מוישה. והרי רבים רוצים עדיין לראותו פועל, גם ולמרות מצבו הגופני, עם הארומה האנרכיסטית המבורכת שמלווה אותו.
היום ר' משה הלוי בן תרצה רחוק מהימים בהם רץ ללא לאות ממקום למקום לגייס פעילים למהפכה הגדולה. גם הוא כמו מנשה מזרחי היה בסכנת חיים עד ששוקם, וסיבוכים מלווים אותו מאז לעיתים.
רעייתי האחות אומרת שאפשר לאמוד אדם בגדולתו בעת חוליו - מה שמביא אותי לסיפור בלתי ידוע שמתקיים עימו עד היום בכל יום ו'.
במשך שנים לפני שחלה היה הרב לוינגר נוהג לבוא לבית זקנים בימי שישי לשיר להם שירי שבת (חלקם שירי ילדים!) ביחד עם דברי תורה.
את "הקריירה המוסיקלית" שלו פיתח לאחר שנשלח לשם לעבודות שרות כחלופת מאסר בעקבות אחת ההפגנות ה"בלתי חוקיות" שארגן "הרב המתנחל". משסיים את חובתו למערכת השפיטה פנה אליו רופא המקום וביקש ממנו להמשיך, והרב לוינגר הסכים.
כמה מנהיגים לאומיים בקומתו יש שהולכים להתנדב בבית זקנים, תמהו פעילים מרכזיים ב"גוש אמונים", ולעיתים הצטרפו אליו להתנדבות ולשירה.
משיצא מבית החולים לאחר שהיה בסכנת חיים ועבר שיקום חלקי, ביקש שיחזירוהו אל הזקנים. מאז, בכל יום שישי, יוצא הרב לוינגר מביתו בחברון, נדחק עם כסא הגלגלים והפיליפיני המטפל למכונית ישנה של נהג שכן בחברון, והכבודה עושה דרכה לעבר בית האבות בירושלים.
הזקנים שראוהו בימיו הטובים ושואלים לשלומו נענים ב"הכל טוב" ופנים מאירות. את כל שמותיהם הוא זוכר עוד מלפני האירוע, מה שמעיד על זכרונו שלא נפגע.
פסנתרנית זקנה ועיוורת מנגנת את השירים, הזקנים והרב שרים. מדליקים נרות לכבוד שבת קודש, מריחים עשבי בשמים ומברכים. אחר כך הרב פוסע-צולע-עובר מזקן לזקנה ומברכם לשבת שלום.
שבת שלום, יהודים. יש צדיקים בארצנו. והם שמחים בחלקם! גם בחלק ה"עשרים אחוז" של נשימת מנשה מזרחי ובעשרים אחוז של ההליכה של הרב לוינגר. איזהו עשיר? השמח בחלקו!
