מה שנבין אחרי הפסקת האש

ידענו שאי-אפשר להפסיק את ההפגזות לעבר מדינת ישראל, אבל נתניהו שנשאר בלי אירן על המגש נאלץ לצאת למלחמת מגן למניעת שואה קטנה יותר שאותה מצא בעזה.

שוב ניתן לומר בפה מלא: "כל הכבוד לצה"ל", כאשר מנגד הבעיה המנהיגותית הפוליטית הייתה ונשארה עקרה ותואמת לזו של לפני יום כיפור 73'. החמצה ישראלית מתמשכת.

שר האוצר יובל שטייניץ יודע שאם שום דבר לא ישתנה והבחירות יכתירו שוב את בנימין נתניהו למלך ישראל, הנזק הכלכלי של ההפגזות האדירות על עזה בתוספות עלות ירי כיפות הברזל, גיוס המילואים וכולי, יתנו לו רוח גבית לאישור מהיר וגורף של הגזירות הכלכליות שחלקן כבר תוכננו קודם המבצע ושיגרמו לוותיקי ישראל להתגעגע לימי הצנע, אז חולקו תלושים לקניית מזון.

כולנו נבין שלא להבין את העובדה האולטימטיבית: מה שהיה הוא שיהיה. הימין ירצה להראות לפלשתינים מהיכן משתין הדג. השמאל יתנגד למדיניות הממשלה וימשיך לקבל כינויי גנאי כבוגדים. תנועות מחאה יחלו לצוץ עם מנהיגים חדשים שימקמו עצמם כמועמדים לבחירות הכלליות לכנסת ה-20, יהיה צורך במבצע צבאי חיוני מאין כמוהו בשם "עם נבחר" – ומיד לאחר מכן ייבחר נתניהו כראש הממשלה לקדנציה רביעית... כי אנחנו לא אמריקנים אוכלי ג'אנק פוד, שם אין שפיות כזו כמו שלנו – ועובדה שהם מוותרים על הנשיאות כבר אחרי שתי קדנציות.