עד אמש הייתי בטוח שאכתוב על מבצע "עמוד ענן" בעודו נמשך, אבל הוא הסתיים בטרם עת. אז אומנם הנושא יכול להישאר, אבל הסגנון לא כל כך; נתחיל במובן מאליו, צה"ל נאלץ לצאת למבצע הזה באיחור ניכר מאוד, אחרי "הבלגה" ממושכת מדי, הבלגה שהגבירה את חוצפתם ואת תעוזתם של הרוצחים עד לרמה שאי-אפשר היה לסבול יותר. אומנם כל הזמן ראינו ניסים גלויים, אבל כמה זמן אפשר לסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה במקומנו? בסוף נאלצנו להגיב; כמעט בכל ההתייחסויות אצלנו בלטה מאוד התקווה שהפעם זה יהיה שונה, שהפעם ימשיכו להכות ולא ירפו עד למיגור מוחלט של הטרור. במילים אחרות, לממשלה היה גיבוי ציבורי איתן וציפייה כללית שתגלה כושר עמידה אל מול המקטרגים והמבקרים, שנשמעו בעיקר מבחוץ. מה גם שבתגובות אלו, ממצרים למשל, מה שבלט יותר מכל היה שלילת זכותה של ישראל להגנה עצמית.

המבצע החל ביום ד' לפרשת תולדות וסיומו נקבע ליום רביעי פרשת ויצא שעה תשע בערב, כלומר בשעה ששייכת כבר ליום חמישי בראייה של התורה. ביום תחילת המבצע למדנו בפרשת השבוע "תולדות" שאבימלך מלך פלשתים ופמלייתו הלכו אל יצחק שהתרחק מהם עד באר שבע, אחרי שהציקו לו קשות בעת שחי בקרבתם כמו שראינו בשבוע שעבר, ויצחק מגיב בתמיהה [בראשית כ"ו]: [כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. הם עונים לו שרוצים להבטיח כי ישרור שלום ביניהם ומבקשים ממנו שלא ינקוט כלפיהם שום מהלך של עוינות. לזה יצחק מסכים. וזה קורה מיד לאחר שהקב"ה מתגלה ליצחק אבינו ומברך אותו, ויצחק בונה מזבח וקורא בשם ה'. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מצביע על סמיכות זו ומסביר כי הקריאה של יצחק בשם ה' הקרינה אור בעוצמה שהשפיעה על אבימלך ללכת אל יצחק ולבקש שלום עמו.

אילו התנהגנו כיהודים גאים

כאמור, את זה למדנו ביום תחילת המבצע; מה שהזכיר לי דברים שכתבנו בעבר לא פעם, שאילו רק התנהגנו כיהודים גאים, כולל אימוץ מלא של העובדה כי זכותנו על הארץ נובעת מהאמור בתורה, כולל כמובן ממה שהקב"ה אומר ליצחק וליעקב בפרשות השבוע שלנו, היינו זוכים ליחס אחר לגמרי אפילו מצד הפלשתינים. אבל למרבה הצער זה בינתיים לא קורה, ולכן גם הגענו להסכם "הפסקת אש" - צירוף מילים שבהגדרה הוא מבטיח כי האש תתחדש בזמן כלשהו, כי זו רק הפסקה, לא שינוי תפיסה. הפוך מהוראת התורה שלא לעשות שום הסכם עם מבקשי רעתנו. אני מודה כי קיוויתי מאוד שלא יהיה שום הסכם, שתהיה רק הודעה כי אחרי שהם יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק. נו, לא כל התקוות מתממשות. חבל.

כאמור, ההסכם להפסקת אש הושג ביום הרביעי והיא נכנסה לתוקף ביום החמישי לפרשת ויצא; ביום הזה למדנו כי הסתיים החוזה שהיה בין לבן ליעקב - שבע שנות עבודה תמורת נישואין עם רחל בת לבן, שכזכור רימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, כך שעבד שבע שנים נוספות תמורת נישואיו לרחל. כעת חלפו להן ארבע-עשרה השנים שבמהלכן גם נולדו אחד-עשר מבין שנים-עשר בניו, וגם דינה כבר הייתה בעולם, ויעקב מבקש לשוב הביתה, לארץ כנען; יותר מדי זמן הוא מנותק מבית אביו ואמו. לבן רוצה מאוד שיעקב ימשיך לעבוד אצלו [בראשית ל']: [כז] וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. נו טוב, אפילו לבן מבין שזו לא סיבה מספיק טובה עבור יעקב כדי שיישאר לעבוד אצלו; אז הוא ממשיך: [כח] וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה.

מסתבר שיעקב מתוחכם מאוד, הוא יודע עם מי יש לו עסק ומנהל משא-ומתן בהתאם; יעקב פותח בכך שמזכיר ללבן את מה שהלה אינו יכול להכחיש, הוא עצמו אמר את זה לפני רגע: [כט] וַיֹּאמֶר אֵלָיו--אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. [ל] כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; אתה הרווחת יפה מאוד בזכותי ולי אין שום רכוש עדיין, רק נשים וילדים, וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי--לְבֵיתִי. לבן לא מתווכח, הוא רק שואל שוב "לאיזו משכורת אתה מצפה ממני": [לא] וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ? אבל יעקב לא מוכן לשמוע על משכורת קבועה, יש לו רעיון אחר, מתוחכם: [לב] אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. אתחיל מאפס, אומר יעקב, העבר אליך את כל הנקודים וכו' ורק אלה שייוולדו עם מאפיינים אלו מכאן ואילך יהיו שלי. לבן מקבל את ההצעה: [לד] וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ.

יעקב ידע את שפתו של לבן הארמי

לבן שמח על ההצעה של יעקב; הניסיון לימד אותו שרק מיעוט הצאן נולדים עם מאפיינים כאלה ויעקב מצטייר בעיניו כְּתָמִים עד להכמיר. הוא לא לקח בחשבון שבמהלך השנים בהן רעה יעקב את הצאן, הוא למד כיצד להשפיע על מאפייני הגדיים שנולדים. ואכן, לאחר זמן קצר מגלה לבן כי אצל יעקב, בעדר שלו, של לבן, רוב הגדיים הנולדים מאופיינים בסימנים המשייכים אותם ליעקב; נוצר מצב שרוב התוצרת שייכת ליעקב, לשכיר, ורק מיעוטה שייך ללבן, לבעל הבית. לבן אינו יכול להשלים עם זה והוא משנה את ההסכם עם יעקב, מכאן ואילך הנקודים שלי והאחרים שלך. ליעקב אין ברירה אבל הוא לא כל כך מסכן, כי הצאן ממשיכות להמליט בדיוק מה שנקבע כשכרו של יעקב. לבן יוצא מדעתו, הוא בטוח שיעקב תמים בדיוק כמו שהוא נראה, לא עלה בדעתו שיעקב מבין את לשונו, לשון הרמייה, ומשתמש בה ביתר יעילות ממנו עצמו.

הסיפור הזה נמשך שש שנים ובמהלכו שינה לבן את ההסכם מאה פעמים. זה מה שמספר יעקב לנשיו, בנות לבן, בתום התקופה [פרק ל"א]: [ז] וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹקִים, לְהָרַע עִמָּדִי. מֹנִים זה עשרות, אומר רש"י מכאן שמאה פעם שינה לבן את ההסכם, עשר עשרות. כאמור, יעקב למד היטב את דרכי הרמייה של לבן והשתמש בהן ביתר תיחכום ממנו עצמו. כל כך מתוחכם, עד שאפילו לבן לא הבחין בתיחכומו. ביחד עם זה, הוא לא שכח לרגע את הקב"ה ששומר עליו מחורשי רעתו ומסייע לו לגבור עליהם. הוא יודע שעם כל הכבוד לתיחכום, כדי שמהלכים יצליחו צריכים גם הרבה סיוע מלמעלה. השילוב הזה שבין אמונה תמימה בקב"ה ובין תיחכום מעורר הערצה בענייני העולם הזה, זה מה שמאפיין את יעקב אבינו ואת היכולת הזאת הוא הוריש לנו, שעל כן אנחנו מכונים בני יעקב.

בתחכום, אבל לא באמונה

רק שלמרבה הצער, לא נראה שאנחנו מתאמצים להצדיק את הכינוי הזה שלנו; בתחכום כן, לפעמים, אבל לא באמונה. הרי במשך שנים הם יורים עלינו, אלפי פצצות המטירו עלינו במטרה ברורה לרצוח יהודים; מיעוט הנפגעים אצלנו יכול להיות מוסבר רק בכך שהקב"ה עושה לנו נסים גלויים ושומר עלינו מפניהם. ואנחנו לא טרחנו להודות לו אפילו פעם אחת; שום עצרת הודיה ואפילו לא איזה כינוס קטן. וגם את התחכום אנחנו מנצלים למטרות שנות עד הפוכות מאלו שלמדנו מיעקב אבינו; יעקב למד את השפה של בן שיחו והשתמש בה ביתר יעילות מזו של המקור; שיחק את התמים אבל היה סופר מתוחכם. אנחנו מתוחכמים יותר כביכול, אנחנו מתעקשים להשתמש בשפה שלנו, שהיא "תרבותית" יותר מזו של בני שיחנו. בכך אנחנו מטפחים אצלם ואצל כל העולם ציפיות להתנהגות שונה, ליכולת ספיגה ('הֲכָלָה' קוראים לזה בעברית החדשה) בלתי מוגבלת.

אילו למדנו מיעקב אבינו, היינו לומדים ערבית ומשתמשים בשפה של אויבינו לטובתנו; היינו אומרים להם: אתם נלחמים בנו ובעצם רוצים למות במלחמה הזאת, כי התכלית שלכם בעולם הזה היא להגיע למדרגת "שאהיד" למות למען אללה. לעומת זאת, אנחנו רוצים לחיות, החיים הם ערך חשוב אצלנו, גם החיים שלכם; אבל אם אתם רוצים למות, להיות שאהידים - אין בעיה, נכבד את רצונכם ונעזור לכם לזרז את התהליך, נשקיע מאמץ לסייע לכם להגיע לגן עדן שלכם מוקדם ככל האפשר. אילו למדנו מיעקב אבינו, היינו אומרים להם ולעולם את הנ"ל וגם פועלים בהתאם; על כל ניסיון פגיעה ביהודים היינו מגיבים במלוא העוצמה ושולחים עוד כמה שאהידים לגן עדן שלהם. במקרה כזה, אילו דיברנו בשפה הזאת, בשפתו של יעקב אבינו, אפילו להם לא היו טענות נגדנו.

במקום זה אנחנו קונים במחיר מופקע שקט לזמן מוגבל. כי אנחנו מתוחכמים ואנחנו בטוחים שבסיבוב הבא נהיה עוד יותר מתוחכמים, לפחות ביעילות כלי הנשק שלנו. וחוץ מזה, גם העולם יעריך את האיפוק שלנו, אולי אפילו ימחה לנו כפיים. אבל זה לא יקרה כי העולם אוהב ומכבד אנשי אמת, לא פחדנים ולא מתחזים ליפי נפש. ואפילו אם האמת היא זוועתית, העולם מעדיף אותה על השקר; ע"ע יחסו של השמאל הקיצוני לאיסלאם הקיצוני. אבל זו רק הערת שוליים, כי העיקר הוא ללמוד מיעקב אבינו; לזהות בדיוק מי ומה עומד מולנו ולנהוג נכון מהרגע הראשון, לא להמתין לשלב של אין ברירה כדי להגיב.