בעולם האקדמי כיום אין קמפוס המכבד עצמו, שאין בו גוף אנטי-ישראלי העוסק בתעמולה פלשתינית. גם על אוניברסיטת הרווארד לא פסחה האופנה לאנטישמיות מודרנית נאורה ואני נזדמנתי לאחד הכנסים שארגן התא המקומי, "צדק לפלשתין" שמו. תחת הכותרת "פלשתין בין משפט לפוליטיקה" הופיעו בכנס פרופסור ישראלי, נציג ערבי ופרופסור אמריקני מהרווארד, "עוכר ישראל" מושבע ואוהד "העניין הפלשתיני". באתי לאירוע דרוך כולי בציפיה לחוויה בלתי שיגרתית.
הרי לא בכל יום נקרית לאדם אפשרות להציץ אל מעבר לקווי האויב. אולם, אם ציפיתי לדבר מה היוצא מגדר הרגיל ב-"גוב האריות" (או שמא בגוב השפנים) התבדתי. הכנס לא היה שונה מהותית מכנסים דומים שארגוני שמאל קיצוני ישראליים עורכים כדבר שבשגרה, למעט אולי נימה פרו-טרוריסטית של הדוברים הלא-ישראליים. אולם, כמה אמירות מדברי הכנס ראויות לציון ולציטוט ועשויות להשליך על הדיון הציבורי בישראל ולכן מן ראוי שתשמענה.
מטרת הכנס, כפי שהציגהּ המנחה, ערבי-ישראלי העושה דוקטורט בהרווארד, לא הייתה להצגת הצדק הפלשתיני (דבר זה נחשב כמובן מאליו), אלא לדון, מתוך פרספקטיבה משפטית, בשאלה מהם הנושאים הלגיטימיים למשא-ומתן (מנקודת ראות פלשתינית). למעשה, הדוברים חרגו ממסגרת זאת והתייחסו בדבריהם לשני נושאים עיקריים - תפקידו של משפט ביישוב הסכסוך, תוך התמקדות בסוגיית הפליטים ושאלת השימוש בכוח.
ראשון הדוברים, פרופ' איל בנבנישתי מאוניברסיטת תל-אביב לא חרג ממסגרת השיח המקובלת בשמאל הישראלי. טענתו המרכזית הייתה, כי מטרתו של משא-ומתן היא להגיע לפשרה, ובדרך אליה היאחזות בזכויות משפטיות והיצמדות לרטוריקה משפטית מעכבת את בניית הפתרון המוסכם. בדבריו, בנבנישתי יצא נגד עמידה מוחלטת על זכויות משפטיות במשא-ומתן. היצמדות לריטוריקה משפטית מכתיבה את התוצאה מראש, בעוד שמשא-ומתן דו צדדים מאפשר לצדדים ליצור לפתרון מוסכם אחר. בשאלת הפליטים הצד הפלשתיני טוען, כי זכות השיבה הנה זכות אישית מוחלטת של כל פליט ואין ההנהגה מוסמכת לוותר עליה. אולם, לדבריו של בנבנישתי, המשפט הבינלאומי הנוהג אינו תומך בפראפוזיציה, כי הדרישה לזכות שיבה מלאה אינה בת וויתור. כך, תכנית השלום של האו"ם בעניין קפריסין הציעה זכות שיבת פליטים בהיקף מצומצם מאוד ובצורה הדרגתית. משא-ומתן כרוך בוויתור על טענות צודקות של שני הצדדים. בישראל, לשיטתו של הבנבישתי, הדיון בנושא גבולות הויתור האפשרי על טענות צודקות כבר החל, בעוד שבצד הפלשתיני לא בטוח שמתקיים דיון פנימי על האפשרות לוותר על חלק מטענות צודקות במהלך המשא-ומתן. במקרה זה רטוריקה של זכויות אדם יוצרת מכשולים בדרך אל פשרה.
אם הצורך לנתק את המשא-ומתן ואת הפשרה ממשפט היה במרכז הרצאתו של בנבנישתי, הדובר הערבי, פרופ' ארורי, איש מדעי המדינה באוניברסיטה של מסצ'וסטס, ביקש להיצמד דווקא אל מה שנחזה לו כ-"זכויותיהם" של הפלשתינים ולא שש לוותר על אף שעל במשא-ומתן. ההחלטה האחרונה של בית הדין הבינלאומי "לצדק" הוסיפה לא מעט דלק לטענותיו. לשיטתו, זכויותיהם של הפלשתינים לא היו במכרז המשא-ומתן עד כה ו-"תהליך השלום" הנציח את "הכיבוש". בין ישראלים לפלשתינים שורר אי איזון בכוח צבאי והפיכת המשפט למרכיב רלוונטי במשא-ומתן עשוי, לשיטתו של ארורי, לאזן את חוסר סימטריה בכוח בין הצדדים, משום שהוא מעניק לפלשתינים זכויות כנגד עוצמתה של ישראל - את זכות השיבה, את הזכות לריבונות ואת הזכות להתנגד לכיבוש "בכל האמצעים הנחוצים לשם כך". לעומת זאת "תהליך השלום" ומשא-ומתן מערערים את המשפט הבינלאומי, הופכים את הבלתי חוקי לחוקי ומאלצים את הפלשתינים לזנוח את זכויותיהם "הצודקות", ויתור אשר משרת את מטרותיהם של הציונים - לוודא רוב יהודי במדינת ישראל והוא מוביל לדיכוי והרס של הפלשתינים. כמובן, לשיטתו של ארורי, כל הזכויות לפי המשפט הבינלאומי שמורות לפלשתינים ואילו ישראל הינה סרבנית "שלום" מתמדת ועיקשת הדוחה את היד המושטת לעברה. למשמע דבריו, אפשר היה לחשוב כי כל תהליך אוסלו היה קונספירציה ציונית נגד "העם הפלשתיני" הנרדף.
מעניין היה לעקוב אחר שיח חרשים בין בנבנישתי לארורי, כאשר האחד מציע התוויית דרך לפתרון של פשרה והאחר קובע שלא תיתכן שום פשרה, וכל משא-ומתן לפשרה - פירושו דיכוי הפלשתינאים.
אכן, בפני קהל עוין ברובו, בנבנישתי ניסה כמיטב כוחו להגן על עמדתו של השמאל הישראלי בעניין זכות השיבה. כנראה, כאשר יוצאים מתוך נקודת הנחה של "צדק פלשתיני" (זו הייתה נקודת מוצא של הכנס, אינני יודע אם בנבנישתי שותף לה), זהו קו ההגנה האחרון של הציונות. אף כי דבריו של בנבנישתי לא השתלבו בנוף האנטי-ישראלי של הכנס, הופעתו של פרופסור ישראלי בכנס שכזה צורמת משהו. דבריו היו נגועים בטון אפולוגטי, כאשר הוא זונח לכאורה את עיקר התחמושת המשפטית הישראלית ומתמקדת בקו ההגנה האחרון עליו השמאל הישראלי הממוסד טרם ויתר - נושא שיבת הפליטים.
אולם, הדברים המעניינים באמת נאמרו בעניין השימוש בכוח. בנבנישתי הסביר, כי הפיקוח על שימוש בכוח אינו סימטרי. מחד, ישראל מפעילה את כוחה בהשגחה צמודה של בג"צ, אשר בולם יוזמות קיצוניות ובלתי פרופורציונליות, לעומת זאת הצד הפלשתיני אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים, משתמש בכוח בצורה בלתי מובקרת, כאשר פעולות הלחימה עברו "הפרטה" (ניהול לחימה על-ידי קבוצות ויחידים שאינם מצויים בשליטתו ובפיקוחו של גורם מרכזי אחד). אם המצב יתמיד והתקיפות יעצימו, הזהיר בנבנישתי, הדבר עלול לגרור לתגובה ישראלית של שימוש בכוח על-ידי קבוצות פרטיות שלא תבחנה בין לוחמים לאזרחים.
שאלתי את בנבנישתי, האם לשיטתו רצח חיילים בפעולות טרור הוא חוקי. שאלה זאת התבקשה מדבריו הקודמים - הרי לכאורה מה שהדאיג אותו איננו הטרור עצמו, כי אם התעלמות של הטרוריסטים מן ההבחנה בין לוחמים לאזרחים והיעדר שליטה ובקרה של גוף מרכזי על פעולות החמושים.
כאשר התחיל בנבנישתי להשיב לשאלתי רמת הסקרנות עלתה. אכן, האנגלית שבפי אינה רהוטה, אולם ספק אם טעיתי בהבנת דבריו. "ישראל מגדירה את המצב כמלחמה", פתח, והסביר כי במלחמה הלוחמים הנם מטרות חוקיות לפגיעה ואילו האזרחים, משני הצדדים, אינם מטרות חוקיות. לכן, אם במלחמה מדובר, ניתן לכאורה לצפות לפגיעה בלוחמים משני הצדדים.
אם זוהי תשובתו, הרי יש בכך גם צידוק משפטי לכאורה למעשי הטרור כנגד חיילים וגם טעות גסה בהבנת המשפט הבינלאומי.
המשפט הבינלאומי אכן מכיר בכך שבמלחמה נהרגים אנשים ובמלחמה, החיילים של האויב הנן מטרות חוקיות לפגיעה. חייל ההורג את יריבו מצבא האויב אינו מבצע רצח. אולם, הרשיון להרוג בצורה חוקית ניתן לחיילים בלבד, כלומר ללוחמים חוקיים. לוחם חוקי, לפי ההגדרה המקובלת במשפט הבינלאומי, הנו אדם המשתייך לכוח צבאי (או פרה-צבאי) מאורגן, שבראשו עומד מפקד האחראי לפקודיו, שיש לו סימני זיהוי מיוחדים (כגון מדים) הנראים ממרחק, שאנשיו נושאים נשק בגלוי ופועלים בהתאם לחוקיה ומנהגיה של מלחמה. רק מי שמשתייך לכוח מאורגן שכזה יכול לפגוע באופן חוקי בחיילי היריב ולטעון, כי פעולתו חוקית ובהיתפסו אין עליו לתת את הדין כרוצח. כל מי שאינו עומד בתנאים אלה אינו לוחם חוקי ואין לו "רשיון להרוג" על-פי המשפט הבינלאומי.
המחבלים הפלשתינים לגווניהם אינם עומדים בתנאים אלה. הרי בנבנישתי עצמו טען, כי אחת הבעיות היא הפרטת מלחמתם של הפלשתינים. מה היא אותה הפרטה, אם לא ניהול פעולות צבאיות על ידי יחידים וקבוצות שאין להם פיקוד מאורגן הארחאי למעשיהם? המחבלים גם אינם נושאים סימני זיהוי מיוחדים ובעיקר אינם נוהגים לפי דיני המלחמה, הן משום חוסר הבחנתם בין לוחמים לאזרחים, והן מחמת השימוש שהם עושים בתחבולות אסורות, כגון שימוש באזרחים ובמתקנים רפואים לצורך הסוואה וכמגנים אנושיים, התחפשות לחיילים, שימוש בכלי נשק בלתי חוקיים כגון חומרים מגבירי רסס ועוד כהנה הפרות בוטות של משפט בינלאומי, אשר הפכו לשיטת לחימה של ארגוני הטרור.
מי שאינו לוחם חוקי - אין לו רשיון להרוג וגם אם קורבן פעולת הטרור הנו חייל בצבא היריב, הריגתו אינה פעולה חוקית כל עוד לא נעשית על-ידי לוחם חוקי. הניסיון ליצור סימטריה בין חיילי צה"ל לבין "הלוחמים" בשורות ארגוני הטרור הנה, למצער, תמוהה.
אולם, דבריו של פרופ' דנקן קנדי, מומחה מוביל בתורת המשפט ואחד מאמות הסיפין של הגדה השמאלית של הרווארד היו מעוררי עניין אף יותר. לשיטתו של פרופ' קנדי, המשפט אינו מגדיר מה צודק הוגן וראוי ולכן הדיון בשאלה מה נכון משפטית אינו מקדם את הדיון בשאלה מה צודק ומה ראוי. המשפט אינו מייצר צדק. כך, למשל, התשובה לשאלה מה אנו חושבים על התקפות על אזרחים אינה מוגדרת בחוק. השאלה היא מהי המטרה ומהם האמצעים המותרים להשגת המטרה. ההבחנה בין לוחמים לאזרחים, לשיטתו, אינו תיאור מצב משפטי נוהג, אלא שאיפה שטיפח המשפט הבינלאומי, ואילו הצדדים הלוחמים חרגו ממנה כאשר דברים חשובים מספיק היו על כף המאזניים. שאלתי את קנדי האם לשיטתו מעשי טרור של הפלשתינים כנגד אזרחים ישראליים הנם מוצדקים, בהתחשב במידת "הצדק" שבעניין הפלשתיני. "אם אענה לשאלה זאת בארצות הברית של היום אעומד לדין משמעתי ואגורש מן האוניברסיטה, לכן לא אענה לשאלתך ומכאן תוכל להסיק מה התשובה, אותה לא אומר", השיב לי הפרופסור.
בתום הכנס ניגשתי אל בנבנישתי ושיתפתי אותו בכוונתי לכתוב סקירה קצרה על אשר אירעה והצעתי שיעיין בסקירה, שאינה חיובית מבחינתו, בטרם פרסומה, משום שכך, לדעתי, יהא זה הוגן יותר. בנבנישתי סירב, לבל יראה הדבר כאישור לדברים וכעבור דקה ניגש אליי ואמר "ואני מזהיר אותך שלא תכתוב בסקירה שלך דברים שלא באמת היו". "כעת אתה מאיים עליי?" - השבתי, - "לא מאיים, רק מזהיר". ובזוכרי "אזהרה" זאת כתבתי את אשר כתבתי ואם חסכתי מן הקורא כמה תיאורים (אמיתיים) על אשר אירע בכנס או לא שיתפיו בכמה הגיגים על תפקידו של פרופסור ישראלי בכנס של ארגון אנטי-ישראלי, הרי כל הזכויות לצנזורה עצמית שמורות ל-"אזהרה" שלעיל.
_________
הכותב הינו עו"ד ולומד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד
