לאחר הודעה אנטי-ישראלית נבזית במיוחד של שרי החוץ האירופים, הגיב שר החוץ שלנו, כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה, עליה הפעילו המעצמות לחץ להסכים לחלוקת ארצה, נתנו לה ערובות, ולמרות זאת אפשרו לגרמניה הנאצית לחסל אותה.
משנתבקש, העיר על כך שגריר צ'כיה בארץ, שאף כי לא הכל דומה, אכן צ'כוסלובקיה הייתה הדמוקרטיה היחידה בכל האזור שלה ואכן לא יכלה לסמוך על הערובות שניתנו לה. בכלל, הוסיף עם רמז עבה כלפינו - אסור לכפות פתרונות מבחוץ, הם לא יועילו.
הסיפור הצ'כוסלובקי מצמרר באקטואליות שלו, וככל שמתעמקים בו נוכחים לדעת שליברמן צודק, למרות שכמה פיסניקים אצלנו עיקמו כמצופה את האף.
צ'כוסלובקיה הדמוקרטית ישבה בין גרמניה הנאצית בצפונה, ולאחר סיפוח אוסטריה גם במערבה ובדרומה, לבין הונגריה, רומניה ופולין. אף אחת מאלה לא הייתה דמוקרטיה. כישראל בין שכניה הערבים.
צ'כוסלובקיה סבלה מאחוז גדול של מיעוטים לאומיים, והגדול בהם - המיעוט הגרמני, שהיווה 22% מן האוכלוסיה, 3,5 מיליון נפש. הצ'כים והסלובקים מנו 9 וחצי מיליון ובנוסף היו גם פחות משני מיליון הונגרים, רותנים, פולנים ויהודים.
החמירה את הבעיה העובדה, שהגרמנים הללו, 'הגרמנים הסודטים', היו מרוכזים בתוך צ'כוסלובקיה דווקא בצמוד לגבול הגרמני, וכך נשקף מעבר לגבול האויב הגרמני, ובתוך
הארץ, מן הצד השני של הגבול, רבץ הסוס הטרויאני שלו. ואם לא די בכך, דווקא חבל הארץ הזה, הסודטים, הוא הררי מאוד וכחומה בצורה שמר על בוהמיה ומורביה, שהם יותר גבעות רכות, נמוכות. ואכן שם, בהרי הסודטים, הקימה צ'כוסלובקיה קו הגנה אימתני, קראו לו "קו מג'ינו הקטן", שנחשב לחזק ביותר באירופה.
אצלנו, לדעת כל המומחים, הקו היחיד שמתוכו ניתן להגן על הבטן הרכה של גוש דן, השרון והשפלה מפני איומים ממזרח, הוא בקעת הירדן ורכס הרי השומרון שבגבה. אך כמו בצ'כוסלובקיה, באזור הזה יושבת אוכלוסיה שמזדהה עם אותו האויב העלול לבוא מן המזרח.
הדמיון גדול.
את הגרמנים הסודטים הסית וארגן המשטר הנאצי שמעבר לגבול לחתור תחת ממשלת צ'כוסלובקיה, להתסיס, לעורר מהומות ולבוא בדרישות אינסופיות. תחילה דרשו אוטונומיה, ומשנענו להם דרשו את סיפוח כל החבל לגרמניה, בטענה שהגרמנים הסודטים "שייכים" לגרמניה.
ושוב מפתיע הדמיון. אף פעם לא היה חבל הסודטים שייך לגרמניה. הוא היה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית - אוסטרית ולא גרמנית, כפי שערביי ארץ ישראל אף פעם לא היו עם נפרד, פלשתיני.
צ'כוסלובקיה הייתה מדינה עשירה, פורחת, תרבותית, עם תעשיה גדולה וטכנולוגיה מפותחת. היא גם הייתה מדינה חזקה. היה לה צבא גדול. כ-40 דיוויזיות יכלה לגייס - מיליון וחצי חייל. לצבא הזה היה החימוש הכי מודרני בזמנו, רובו תוצרת תעשייתה הצבאית, סקודה, שהייתה מן הגדולות באירופה, גדולה כמו הבריטית. בעוד אשר במערב שלטה רוח תבוסנית, דווקא בצ'כוסלובקיה ובצבאה המוראל היה גבוה.
מה שעוד נסך בצ'כוסלובקים ביטחון, היו הסכמי ההגנה שלהם ודווקא הם - אללי - היו להם לרועץ. בשנת 1925 כרתה צ'כוסלובקיה ברית צבאית עם צרפת, לבוא האחת לעזרת השנייה אם תותקף ע'י צד ג', והכל ידעו שהכוונה לגרמניה. לצרפת מצידה הייתה ברית הגנה דומה עם אנגליה, לפיה ברגע שצרפת הייתה יוצאת למלחמה לעזרת צ'כוסלובקיה, בריטניה הייתה מחויבת להצטרף. בנוסף הייתה לצ'כוסלובקיה ברית הגנה עם רוסיה הסובייטית, וגם לצרפת - עם רוסיה ופולין.
הצבא הצ'כוסלובקי היה מסוגל לעמוד לבדו מול הוורמאכט הגרמני לפחות חודשיים, זמן די והותר להפעיל את כל הבריתות האלה. מה גם, שלגרמנים היו אותה שעה רק כ-48 דיוויזיות להעמיד מול ה-40 של צ'כוסלובקיה, פלוס 23 דיוויזיות צרפתיות. ולא עוד, אלא שלא היו לגרמנים בשנת 1938 האמצעים לפצח את הביצורים האדירים של הסודטים. אחרי שהיטלר קיבל את האזור מבלי לירות כדור אחד, הוא סייר שם ונאלץ להודות שבכוח לא היה מצליח לפרוץ.
תשאלו - אם כל כך טוב, מה בכל זאת הפיל את צ'כוסלובקיה לקרשים? תשובה: "הידידים" שלה. בשנת 1938, לאחר שהשתלט על אוסטריה, החליט היטלר לבלוע את צ'כוסלובקיה, ולצורך זה הביא את המהומות בסודטים לרתיחת-שיא באמצעות הגאולייטר המקומי, קונרד הנליין. לא לחינם אומר המשל הערבי "הרביץ לי והתלונן, הלך ממני ובכה", כך באמת הערבים עושים לנו. וכך האנרכיסטים וכל לגיון ארגוני זכויות האדם, ועימהם עיתוני המערב עם הניו-יורק-טיימס בראש, וכל משרדי החוץ ואחריהם הנפשות היפות והנאורות, כך הם כולם מתלוננים ובוכים - ביחד עם הטרוריסטים הערבים. הופכים את הקורבן - אותנו - לתוקפן ואת התוקפן לקורבן, את דוד לגולית.
זו בדיוק הייתה גם התמונה בצ'כוסלובקיה, ערב חרפת מינכן. שכן, בעוד הנאצים מחוללים בסודטים אינתיפאדה, התקשורת באנגליה ובצרפת האשימה את...צ'כוסלובקיה ב-"התעללות במיעוט הגרמני". ובעוד היטלר מאיים במלחמה, "ידידי" צ'כוסלובקיה במערב הכתימו אותה כ"מחרחרת מלחמה" והשתמשו בביטוי "מכשול לשלום", שכל כך ידוע אצלנו היום. הם אפילו גילו הבנה לדרישה הנאצית "לאחד" בין הסודטים לבין מדינת-האם, כביכול, הגרמנית. ומה זה משנה שהתביעה "ההיסטורית" הזאת, חסרת הבסיס, קורעת את צ'כוסלובקיה לגזרים? ההשוואה לדרישה האירופית דהיום, לתת ריבונות למתקראים 'פלשתינים' במחיר הפיכת א'י המערבית לגיהינום - ממש מתבקשת.
גרוע מזה. מומחים, פרשנים, פרופסורים ונותני עצות טפטפו לאוזני הצ'כוסלובקים שדווקא כדאי להם לסגת מן הסודטים, מפני שכך ייפטרו ממיעוט זר ויהיו יותר הומוגנים. ואשר לחששות לביטחונם - בעידן של שלום הלא אין צורך בטריטוריה. והרי קיבלו גם ערבויות!
נשמע מוכר??
כמו-כן, החלו האנגלים להתערב במדיניות הפנים הצ'כוסלובקית, לצידם של הגרמנים. "אני מזדהה עם הגורל המר של הסודטים, מיעוט גרמני נדכא", כתב הלורד רנסימן, שהבריטים שלחו לצ'כוסלובקיה בראש וועדה. בדו'ח שלו תבע הלורד פינוי מיידי של החבל וגם - שימעו!שימעו! - שצ'כוסלובקיה תתחייב שהיא לא תתקוף את גרמניה!...
גם הצביעות הנוראה הזו מוכרת לנו מאיזה מקום.
כשהגיע האולטימטום של היטלר לצ'כוסלובקיה לסגת מרבע משטחה, השטח החיוני לביטחונה ולקיומה, היא סרבה והכריזה על גיוס כללי. רוסיה של סטאלין הודיעה שהיא מוכנה לכבד את ברית ההגנה עם צ'וסלובקיה, אך הבגידה באה מן המערב. אנגליה וצרפת דרשו להיענות לדרישותיו של היטלר. צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, הבריק לנשיא בנש, שאם לא יקבל את התכתיב הגרמני "נראה בזה פרובוקציה תוקפנית כלפי גרמניה וזה ישחרר את צרפת ואנגליה מן הערובות לשלמות צ'כוסלובקיה."
גם פולין והונגריה איימו על המדינה, גם הן חשקו בנתחים מן הטרף.
פתאום הבינו הצ'כוסלובקים שהם לגמרי לבדם. בנש היה איש חלש. עוד קודם לכן היא תרם לליבוי האינתיפאדה הסודטית ע'י וויתורים מפליגים ופייסנות, שרק גירו עוד את תאוותו של היטלר. בנש קיבל התקפת לב, נכנע, ומייד זכה לפופולריות בינלאומית אדירה, כזאת, שהשמאלנים שלנו כל כך אוהבים: צ'מברליין הודה לבנש על ה"קורבנות הכבדים למען השלום" שהקריב.
אולם בצ'כוסלובקיה פרצו הפגנות המוניות, העם לא רצה להיכנע, את בנש דרשו לשפוט על 'בגידה' ולראשות הממשלה מינו את הגנרל סירובי שדרש להילחם עד מוות. אולם הנשיא בנש, מפחד הלחץ הבינלאומי, כלומר לחץ הכביכול-ידידים, הכריע: להיכנע.
ליום ה-30.9.1938 כינס היטלר את וועידת מינכן - בהשתתפות מוסוליני הדיקטטור של איטליה, צ'מברליין ודלאדייה, ראש ממשלת צרפת. הנציגים הצ'כוסלובקים לא הורשו להשתתף. להם הקצה היטלר בהסכמת שתי מעצמות המערב ספסל במסדרון, לשמוע שם את גזר דינם:
נסיגה מן החבל, 35,000 קמ'ר, החל ממחרת היום, ה-ראשון לאוקטובר. תוך 7 ימים יימסרו בשלמות כל התעשיות, הרכבות, הביצורים, המתקנים הצבאיים. 73% ממכרות הפחם של צ'כוסלובקיה, 70% מייצור הברזל והפלדה שלה, 80% מייצור הטכסטיל, 86% מן התעשיה הכימית, 70% מייצור החשמל. 800,000 צ'כים הושארו מאחור. שטחים נוספים נקרעו לטובת ההונגרים והפולנים. היטלר רצה שכולם יהיו שותפים לפשע.
במערב פרץ גל של אהדה לצ'כוסלובקיה "שהצילה את השלום". ה"טיימס" הלונדוני (הארץ של הימים ההם) שיבח את צ'מברליין על שהביא 'שלום בימינו': "מעולם עוד לא היה ראש ממשלה כזה בתולדות אנגליה..." על צ'רצ'יל, שגינה את הכניעה והבגידה הנוראה, כתב ה"טיימס": "את מחרחרי המלחמה צריך להעמיד לדין, לירות בהם או לתלות אותם".
צ'מברליין סיכם בנאום בפרלמנט:"עכשיו, שחלפה הסכנה הצ'כוסלובקית כמכשול לשלום, אפשר יהיה להתקדם יותר בדרך לשפיות. יש רצון טוב ונכונות מכל הצדדים.. לבנות שלום קבוע באירופה..."
גם הביטויים "מכשול לשלום" ו"שפיות" מוכרים לנו מאיזה מקום.
"השלום הקבוע" החזיק מעמד בצ'כוסלובקיה בסך-הכל 105 ימים. ב-15.3.39 נכנס היטלר לפראג, ובחדרו של בנש בארמון הממשלה, על מכתבתו, כתב: "צ'כוסלובקיה חדלה להתקיים".
ועכשיו, הקוראים, התכוננו לכאב הלב הגדול מכולם: מה התרחש בכל אותו הזמן מאחורי הקווים הגרמנים? לפני הכניעה, בשיא המשבר, כתב הרמטכ"ל הגרמני, לודוויג בק, להיטלר שאין לגרמניה הכוחות להיכנס להתמודדות. קו הביצורים מול קו מג'ינו הצרפתי ("קו זיגפריד") לא מוכן, ובכלל - גרמניה אינה מוכנה למלחמה. בק התפטר. יורשו, פרנץ הלדר, הצטרף לדעתו ואף היה שותף לקשר נגד היטלר, בהשתתפות האדמירל קנאריס, ראש השירות החשאי של הצבא הגרמני. מפקד החזית המערבית, הגנרל אדם, טען שיחס הכוחות הוא 7:1 לטובת הצרפתים. הגנרלים קייטל ומנשטיין הזהירו: אין לנו האמצעים לפרוץ את ביצורי הרי הסודטים! הקושרים פנו בחשאי אל צ'מברליין - דרך צ'רצ'יל - והודיעו, שאם תושמע ברדיו אזהרה רצינית להיטלר מפי אישיות מרכזית, הם, הגנרלים, יעצרו את היטלר ויחסלו את המשטר הנאצי. אולם צ'מברליין סרב, והיתר - היסטוריה.
היום אנחנו יודעים, אפוא, שלא היה כל צורך להיכנע להיטלר. להפך! דווקא 'השלום בימינו' עלה לאנושות, ולעם היהודי במיוחד, באוקיינוסים של דם. בסופו של דבר, גם הגרמנים לא הרוויחו. בשנת 1946, אחרי רק 8 שנים, גרשו הצ'כים את כל 3,5 מיליוני הגרמנים מחבל הסודטים והחרימו את רכושם.
כמה סמליות יש בכך, שמכל ארצות אירופה, רק הנציג הצ'כי הצביע באו"ם נגד המדינה הפלשתינית!, הוא יודע, מדוע .כפי שליברמן יודע, למה נתן לשאר האירופים את התזכורת הקטנה על צ'כוסלובקיה - 1938.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
