עכשיו כשהשריף איננו

אחד מיעדיה העיקריים של מפלגת הצדק והפיתוח לאחר עלייתה לשלטון בשנת 2002, היה צירופה של טורקיה לשורות האיחוד האירופי. שאיפתה של המפלגה האיסלאמית התקבלה בזלזול בקרב האליטה החילונית בטורקיה, אשר לא הניבה פירות בכל הנוגע לחבירתה של טורקיה לאיחוד, על-אף שהיא צידדה בשותפות עם המערב.

נצחון רג'פ טאיפ ארדואן בשנת 2002 סימן את שקיעתה של האליטה החילונית בטורקיה ומנגד את תהליך החלפת שיטת הממשל והניהול הכלכלי של המדינה. המגעים בין טורקיה והאיחוד באשר לצירופה של טורקיה, החלו לקבל תנופה משנת 2005. הדבר נבע מרפורמות שונות בתחום הכלכלה בטורקיה, אשר מיקמו אותה במקום ה-16 בעולם ובמקום הראשון מבין כלכלות המזרח התיכון.

למרות השינוי בגישתו של האיחוד כלפי טורקיה, צירופה נתקל בלא מעט מכשולים. ראשית, האיחוד האירופי מעוניין כי טורקיה תשנה את גישתה לסוגייה הארמנית. המכשול השני הינו סוגיית קפריסין שהתקבלה לאיחוד, אולם רק חלקה היווני מיוצג במוסדותיו. בנוסף, קיים פער בין הנורמות הנהוגות באיחוד בנוגע לזכויות אדם לבין המצב הנתון כיום בטורקיה, בה יש רדיפה של גופי תקשורת המבקרים את השלטון, מיעוטים אתניים ותומכי הפלות בקרב נשים.

ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת לשעבר, נחשב לגדול מתנגדי כניסתה של טורקיה לאיחוד וטען בעבר כי "טורקיה אינה חלק מאירופה". סרקוזי אשר סלד מגלי ההגירה ממדינות ערב לאירופה בכלל ולארצו בפרט, סבר כי טורקיה תשפיע לרעה על צביונו של האיחוד ותשנה את המאזן הדמוגרפי בקרבו.

התפנית ביחסים בין טורקיה וצרפת נוצרה בעת עלייתו לשלטון של הסוציאליסט פרנסואה הולנד. אחד מצעדיו הראשונים של הולנד לשיפור היחסים עם טורקיה, היה ביטול החוק מעידן סרקוזי בדבר הרשעת אדם אשר יכחיש את השואה הארמנית. למעשה, הולנד מגלה הסכמה עקרונית לקבלת טורקיה לאיחוד, אך בראייתו הדבר יושלם בעת הבשלתם של התנאים הדמוקרטיים בתהליך זה, בייחוד כל נושא זכויות האדם בטורקיה. ניתן לשער כי הקשיים שנערמו בעידן סרקוזי בדבר קבלתה של טורקיה, פוחתים בעידן פרנסואה הולנד, אשר מבין כי כלכלת האיחוד האירופי יכולה לקבל חיזוק משמעותי משחקנית מתפתחת מבחינה כלכלית כמו טורקיה.