המפלגה לאיבוד קולות הימין

מפלגת עוצמה לישראל מבטאת את רחשי ליבם של פלחים מסוימים באוכלוסיה. הם אומנם קטנים, אך כדי להבטיח דמוקרטיה אמיתית חשוב ונכון שקולם יישמע. דווקא סתימת פיות של דעות מסוימות עלולה לגרור קיצוניים למעשים אלימים.

אולם כוחו של בן-ארי ודומיו אינו בכנסת אלא בכיכרות. הוא אומנם מאשים את ליברמן בדיבורים ולא במעשים, אך שוכח שגם הוא עצמו חוטא בכך. הוא נואם תחת כל עץ רענן, צועק ומוחה לכל מיקרופון אפשרי, אך פעילותו הפרלמנטרית זעומה. מתוך 38 הצעות חוק שהציע רק אחת נכנסה לספר החוקים - איסור הצבת מכונות מכירה למוצרי טבק...

במליאת הכנסת הוא אומנם נוכח באופן גבוה אך בוועדות נוכחותו בינונית. במילים אחרות: מלא דיבורים ופחות מעשים. את אותה פעילות כמעט, הוא יכול לעשות גם מחוץ לכנסת - כתנועה חוץ-פרלמנטרית. סרבנותו לכל קואליציה משאירה אותו מחוץ למעגל העשייה ומגמדת את כוחו האלקטורלי. מחלחל עצם המחשבה להריץ מפלגה לכנסת שלעולם לא תוכל לשמש כשותפה קואליציונית. זו תפישה של אנשים שבמקום להיכנס ולהציל את מי שאפשר מעדיפים לעמוד מחוץ לגדר ולצעוק כאילו הממשלה היא שדה מוקשים אחד גדול.

הטענה כי מצביעי עוצמה לישראל לא היו מצביעים ממילא לכנסת נכונה רק לגבי מקצתם. רובם יעדיפו להצביע לימין אידיאולוגי שאינו קיצוני מאשר לא להצביע כלל. הבעיה בריצה שלו היא הסיכוי שקולותיהם של מצביעים אלה יירדו לטמיון אם לא תעבור את אחוז החסימה. הברירות שעומדות בפני מצביעיה הפונטציאליים של עוצמה לישראל הן להצביע לאחת משתי מפלגות הימין. אם יחזקו את הליכוד ביתנו, יכניסו לכנסת את ה'יונים', הגורמים המתונים מדינית במפלגה, המוצבים המקומות האחוריים. אם יתרמו את קולם ויצביעו לבית היהודי הרי שכך יגדלו סיכוייהם להיכנס לכנסת של אישים הנחשבים 'ניציים', כגון אורית סטרוק מחברון, הנחשבת לימנית לא פחות מאנשי עוצמה לישראל.