אני בא בכל שנה לתערוכת הצילומים "עדות מקומית" באופן לא אובייקטיבי לחלוטין. כעתונאי בעברי בעיתונות המודפסת, עיני רגישה קצת יותר מן הצופה הממוצע לתמונות שמראות את המציאות. אומרת את הדברים טוב יותר אוצרת התערוכה, מורן שוב, בדברי הפתיחה: "כשצלם מראה לנו תמונה שהוא צילם, הוא אומר: 'הייתי שם כשזה קרה... מה שאתם רואים בתמונה זה מה שקרה לנגד עיני'" והיא מוסיפה: "להיות צלם זו שליחות. שליחות אזרחית". זו בדיוק ההגדרה של התקשורת כשהיא ממלאת את תפקידה הציבורי.
התערוכה, כמו הצילומים, איננה "אובייקטיבית". הצלם בוחר לצלם קטע מן המציאות. הוא ממסגר את מה שנראה לו חשוב או מושך או מעניין. שופטי התערוכה בחרו 200 צילומים מתוך 6,500, שנבחנו בעילום שם על-ידי חבר השופטים. גם הם הביעו את דעתם על האיכות המקצועית אך גם על התוכן של התמונות. והתוכן, אכן מרשים.
התמונות מספרות סיפורים והסיפורים מעוררים עניין, מאתגרים ומעוררים למחשבה. לפעמים הם קשים ולפעמים מרגיזים. צריך להתייחס אליהם ברצינות. להביט, לראות ולהתבונן. אם הצלם בשטח מקבל אחריות על מה שהוא מצלם, גם הצופים צריכים לקחת אחריות. תמונות, שמעבר להנצחת הרגע, הן מדברות.
זיו קורן, צלם עיתונות מעולה, אולי הטוב ביותר היום, מציג תמונה של התינוקת רימאן בת ששה שבועות מעזה, שעברה ניתוח לב פתוח בבית החולים שניידר. הפעוטה הזעירה תופסת חלק קטן ממרכז המיטה הגדולה כשמזרועותיה הקטנות נשלחים צינורות והיא מחוברת למוניטור.
עמית שעל מ"כלכליסט", שזכה במקום ראשון בסדרות, בילה חודשיים במחיצת דיירי מאהל התקווה בתל אביב לקראת פינויים. בין התמונות: כלב בחזית האוהל ואיש מאחור, נחבא באוהל המאולתר. במרחק שתי תמונות- זוג מתנשק באוהל העלוב ולידה תמונת זוג נוסף - היא בוכה על כתפיו. האם רצה הצלם ליצור משוואה בין האדם והכלב, כשהמשוואה לטובת בעל החיים?
סמוך לכאן מציג רוני רומן רוזנברג צילום חלוקת אוכל לפליטים. בתמונה הסמוכה מראה יהונתן שאול,
מעריב, את השמנים והשבעים עושים מנגל והם עומדים זחוחים ובידיהם צלחות חד פעמיות מלאות בשר.
יעקב נחומי מאתר "בחדרי חרדים" מביא תמונות מתחום שאיננו מכירים ובכך הוא מאפשר התבוננות בהווי של שכונות החרדים. התמונה הראשונה בסידרה: מתנדב זק"א צעיר שוכב בתוך קבר, שהוצאה ממנו גופת אלמוני. השכיבה בקבר, לא תאמינו, סגולה לאריכות ימים. במרחק תמונות אחדות התקהלות של חרדים סביב גופתו של הרבי מויז'ניץ. תמונה מרשימה מעולם שאיננו יכולים לחדור אליו.
עולם אחר מראה עטא עוויסת, צלם של
ידיעות אחרונות: סידרת ילדים בכפר סילואן משחקים ב"מסתערבים".
סיפור עירוני מביא הצלם איליאן מרשק. יום אחד ראה מבעד לחלונו שצינור מים עירוני גדול התפוצץ והזרם העז ניתז לגובה. איליאן שלף את המסרטה לצלם ולפתע הופיע איש צעיר והחל לרקוד על המדרכה באור השמש העזה - מתחת לזרם המים ולידו. במשך דקות אחדות רקד הצעיר וצולם בלי ידיעתו. מרשק העלה את הסרטון לרשת ובתוך כמה ימים גילה כי הרוקד הינו שכן באותו רחוב.
בניגוד לתערוכה בשנה שעברה, צה"ל איננו מככב בתערוכה הנוכחית.
אשתקד הראו בתמונות רבות את החיילים בעימותיהם עם פלשתינים והתמונות לא החמיאו לכוחותינו. בתערוכת השנה כמעט לא נראו חיילי צה"ל והאלימות הובאה מן העולם הרחב על-ידי צלמים זרים. כמו לאשר את דברי אוצרת התערוכה, שאיננו רואים מציאות אובייקטיבית - הצלם בוחר את קטע המציאות שהוא רוצה לתעד ואוצר התערוכה בוחר את התמונות ואת המציאות שהוא רוצה לשקף.
לי, כחובב סיפורים (אמיתיים) - זאת חוויה מיוחדת.
התערוכה פתוחה במוזיאון ארץ ישראל עד ה-19 בינואר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
