האמת, כשמביטים סביב אפשר להבין למה חשבו שסוף העולם מגיע. אתה רואה דברים ואתה חושב שזהו, זה הסוף, יותר גרוע מזה - אין. והנה, לא סוף ולא בטיח. הכל פתוח.
האם לנוכח כישלון התחזיות, קצנו בנבואות ובאצטגנינים למיניהם? מה פתאום. לוח האבן של בני המאיה, פשוט התחלף במשהו קצת פחות דרמטי: תרחישים. יש צמא אדיר לתרחישים החוזים במדויק מה יהיה. כן, במדויק. ועכשיו, לקראת השנה האזרחית החדשה, גם אני אגלה לכם מה יהיה.
אה, סליחה, איך אפשר לדעת מה יהיה בעתיד? הרי הוא עוד לא קרה. בטח שאפשר. כל אחד, בכל אולפן טלוויזיה, בכל מטה בחירות, ובכל התגודדות בפלאפליה השכונתית, הוא תרחישן-על ששם בכיס הקטן את חכמי המאיה. הוא יודע לתרחש בדיוק מה יהיה. נו, אפילו יש סקרים... אי-אפשר להאמין כמה אנשים פה גם מקבלים כסף, והרבה, על כך שהם מגלים לנו מה יהיה.
בני המאיה מסתכלים מהשמיים וצוחקים. תראו מה היה פה בחודשיים האחרונים. איך למרות נחרצותם האינסופית של מנפקי התרחישים, אף אחד לא ידע כלום ולא חזה כלום, גם לא דקה מראש:
- השר הכי פופולרי בליכוד, כחלון, פרש מהפוליטיקה. למה? מדוע? איש אינו יודע. גם מפלגה עם תרחיש נחרץ לעשרות מנדטים כמעט הקים.
- אולמרט נשאר בחוץ למרות כל הפרשנים והתרחישים שכבר העניקו לו גשם של מנדטים ואת ראשות הממשלה.
- שתי מפלגות חשובות, הליכוד וישראל ביתנו, התאחדו. הפתעה מרעישה.
- ברק פרש, דרעי הצטרף, ליברמן התפטר, בנט צץ, לבני חזרה, פרץ עזב... ועוד שלל הפתעות, "פצצות פוליטיות" ותפניות חדות - וכל זה בפחות מחודשיים, ובעיקר בלי שום תרחיש מקדים. אה כן, וגם מלחמה קטנה הייתה פה, כמעט שכחנו, עם אזעקות בגוש דן וירושלים, וגם הכרה באו"ם במדינה פלשתינית...
הייתכן כי איננו מסוגלים לחזות את העתיד? שאין באמת אנשים שיודעים "מה יהיה"? היתכן שגם אם אדם מישיר עיניים אל המצלמה, ובקול סמכותי מכריז מה יהיו תוצאות הבחירות בעוד חודש, הוא אינו יודע מה הוא סח?
אין טעם לטרוח
צ'רצ'יל אמר שפוליטיקאי צריך לדעת לחזות מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש ובעוד שנה. ולאחר מכן להסביר מדוע כל זה לא קרה... הוא צדק. התחזיות הם לחם חוקנו. הן נוסכות בנו תחושה של יציבות ובעיקר של שליטה. מדי ערב שואלים אותי, "אז מה יהיה?". אני פונה אל השואל או השואלת, ואומר להם כך: "אני לא יודע מה יהיה. אף אחד לא יודע מה יהיה. כי זה עוד לא קרה. אני כן יודע מה אני רוצה שיהיה, ואני עושה כל מה שאני יכול עכשיו כדי שמה שאני רוצה שיקרה, אכן יקרה".
התשובה הזו מכניסה אנשים ללחץ. מה זאת אומרת, "מה אני רוצה?". מה זה כבר משנה, מה אני רוצה. הרי העתיד ברור, מוחלט, ודאי. הכל סגור וגמור.
אם יש משהו שמרגיז אותי בימים האלה, זה הפטאליזם שירד עלינו. התחושה שהכל גמור, ואין טעם לטרוח. האם כך אנחנו נוהגים בחיינו הפרטיים? האם איננו רואים שהגישה הזו משרתת אינטרס מאוד מסוים, ונועדה בעצם להרדים?
כשאתה חולה וכואב לך, אתה הולך לרופא, לוקח תרופה, עושה משהו. לא רק מסתכל סביבך במבט עצוב ואומר לכולם "זהו, אין מה לעשות. ככה זה וזה לא יעבור אף פעם, אז אין טעם לנסות לשנות את זה". איך הייתם נוהגים אם הילד שלכם היה מדבר כך, ומסרב לטפל בעצמו?
יש לי חדשות בשבילכם: ה-22 בינואר, יום הבחירות, הוא לא סוף העולם. אף אחד, לא מר פרשנות, ולא גברת תחזית, ולא אדון סקר, לא יודע מה יקרה בו. מי יהיה קטן ומי יהיה גדול וההיפך. ממש כמו שאף אחד לא יכול להגיד לכם מה יהיה המספר הזוכה בלוטו. ובפעם הבאה שמישהו בא אליכם בנחרצות אדירה ומגלה לכם מה יהיה, תגידו לו מה שסבתא שלי הייתה אומרת במקרה כזה: למה לך לבזבז כישרון כזה עלי? לך תקנה כרטיס פיס ותהיה מיליונר.
הכל פתוח חברים. ה-כ-ל. והכל בידינו. ולכן השאלה היא לא "מה יהיה?", אלא אלף - מה אתה רוצה שיהיה, ובית - מה אתה מוכן לעשות בעניין. רבים מאוד מאלה שאני נפגש איתם ערב-ערב, כמהים לשינוי. רוצים ממשלה אחרת, בלי ביברמן-בנט-ישי, ובעיקר רוצים מישהו שיעמוד מולם, מול הרוח הרעה. רוצים מאוד מרצ חזקה. כי היא מבטאת בעיניהם את ערכיה של המדינה והחברה שהם רוצים שתהיה כאן. אלא שכאשר מגיעים לשאלה השניה - מה אתה מוכן לעשות בעניין - לפתע ניכרת נירפות. "מה אני כבר יכול לעשות? יש לי רק קול אחד, ומה כבר ישנה הקול הבודד שלי..." כאילו שיש חדר סודי, במקום כלשהו, שבו יושבים אנשים שלכל אחד יש אלף קולות.
אז גם המובן מאליו, ראוי שייאמר: לכל אחד יש קול. ולכל אחת יש מעגל של משפחה וחברים וקרובים שגם להם יש קול - ואם זה חשוב לכם, יש המון מה לעשות. זו משימה משותפת, ולכל אזרח יש אחריות. אנחנו מספקים את התשתית - חומרים, מפגשים, שלטים, מאמרים, נתונים... ואתם יכולים להפיץ, לכתוב, לשכנע, להתנדב, לתרום, לארגן וליזום - כל הפרטים כאן.
וטיפה לטיפה מצטרפות לנהר גדול, או כמו שאמר גאנדי: אתה רוצה שינוי בעולם? תהיה אתה חלק מהשינוי הזה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
