משה משה

ספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה ממצרים, הסוללת את הדרך לשאר גלויות ישראל והגאולה העתידה. שמו הוא בעל משמעות סמלית עמוקה ביותר. חז"ל מצביעים על כך כי ישראל נגאלו בזכות שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם, אלא שמרו בכבוד על שמותיהם העבריים, על לשון הקודש ועל חזותם היהודית גם בארץ ניכר. בכך המשיכו את מסורת האבות והאימהות הקדושים ואת דרכו של יוסף הצדיק מושל מצרים, שמעמדו המיניסטריאלי הבכיר לא הפריע לו להפגין את יהדותו ברמה.

גאולת ישראל מטומאת מצרים תכשיר את העם לקראת מתן תורה. בניגוד לספר בראשית, המספר על בריאת העולם ועל האבות, שמטרתו המרכזית היא לימוד מידות טובות, אך הוא נטול מצוות - פרט למצוות הולדה ומילה - הרי ספר שמות הוא גם ספר המצוות: קידוש החודש, פסח, תפילין, דיני נזיקין ועוד, כשבמרכזן עשרת הדיברות ובניית המשכן.

יועצת נישואין ראשונה

במרכז הפרשה לידתו של מנהיג, משה רבינו, על-רקע סבלות ישראל במצרים. אך לא פחות חשובים הם ניצני מנהיגותה של אחותו מרים הנביאה, אשר תתעצם לקראת שירת הים.

במצרים קם מלך חדש, כפוי טובה, אשר לא ידע את יוסף והתעלם כליל מתרומתו החשובה בהצלת הארץ מרעב במשך שבע שנים. התרבותו יוצאת הדופן של העם היהודי הייתה לצנינים בעיניו, והוא מטכס עצות לצמצום הילודה. בעוד הוא מביע את חששו "פן ירבה" העם, מעיד הכתוב כי "ככל אשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ". זהו סוד קיומו של העם היהודי לדורות בזכות תורתו הקדושה.

כדי להתיש את העם פיזית ונפשית הוא גוזר אפוא עליו בראש ובראשונה לבנות שתי ערי אוצר (מסכנות, מלשון סוכן) ומעביד אותו בפרך. יש אומרים שהעבודה המפרכת באה לידי ביטוי בהטלת עבודות גברים על נשים ולהפך. ויש אומרים בפרך - בפה רך. פרעה ניסה למשוך את היהודים לעבודה בדרכים פסיכולוגיות, תוך הצעת תמריצים מפתים ומשכורות שמנות, וכשהתגייסו לעבודה הכביד את עול הרודן עליהם. ואכן, הפה הרך התברר בסופו של דבר כפה רע, כפי שמעיד עליו שמו של הפורע הלאומי הראשון בעמנו. אולי זו תזכורת לימים אפלים אחרים של המשטר הנאצי, וגיוס היהודים למחנות עבודה שהפכו למחנות מוות.

פרעה לא הסתפק בכך. כדי לסכל את לידתו העתידית של משה המנהיג, כפי שחזו האסטרולוגים, אשר עתיד לאיים על האימפריה שלו, הוא גזר על המתת כל הילודים הזכרים. על-רקע גזירה גורלית זו, שאיימה להשמיד את ישראל, נכנסת לתמונה מרים במילוי תפקידים לאומיים רבי-משמעות.

מרים (פועה) מופיעה, ביחד עם אימה יוכבד (שפרה), בתפקיד המיילדת המסכלת בחוכמה את גזירת פרעה ומשאירה את הבנים בחיים. למול הפלות סיטונאיות בימינו, בצד מגמות אובדניות, אנו עדים למאמצי המיילדות להצלת חיים של כל נפש, שהיא עולם מלא, בנחישות ובגבורה למרות גזירות פרעה. מילת המפתח היא - חיים. "ותחיין את הילדים", "כי חיות הנה", כפי שהן מצביעות על הנשים היהודיות.

גם נגד הגזירה הקשה של פרעה, להשליך את כל התינוקות הזכרים ליאור, מתמודדת מרים בתבונה, בכבוד ובמסירות אין קץ. מלבד תפקיד המיילדת היא חובשת כובע נוסף של יועצת נישואין. מתוך ראייה לאומית רחבה היא מונעת את גירושי אביה, עמרם המנהיג, מאימה, על-רקע גזירת פרעה, ובכך מונעת את התמוטטותן של משפחות רבות אחרות בישראל, ומבטיחה את עתיד העם היהודי בכלל, ואת לידתו של אחיה הגואל, משה, בפרט.

יתר על כן, כשנולד אחיה, ואימה הצפינה אותו בתיבה, על שפת היאור, מפני גזירת פרעה, היא חובשת גם את כובע המאבטחת. היא ניצבת כזקיף (ולא נעמדת) על משמר משה "ותתצב מרחוק לדיעה", מה ייעשה לו. מתוך דעה ותבונה, בראייה לאומית לטווח רחוק, על עתידו כגואל ישראל, היא התייצבה לשמירה עליו מתוך זקיפות קומה יהודית.

במזל שכינה

משה לא היה תינוק רגיל, וניכר שנועד לגדולות. הוא נולד מהול, ועם לידתו התמלא הבית כולו אורה. כשבתיה, בתו של פרעה, משתה אותו מן התיבה - והעניקה לו את שמו - היא ראתה סביבו שכינה וקולו היה כנער. כמי שעתיד לדבר עם השכינה, הוא סירב לינוק ממנה אלא מאימו היהודייה בלבד. למרבה האירוניה, בתיה היא שגידלה את גואל ישראל בבית אביה פרעה, אשר גזר את גזירותיו הקשות על המתת התינוקות הזכרים, כדי למנוע את לידתו. המסקנה הבלתי נמנעת היא, כפי שהוכח במדרשים רבים, היא שאין מנוס מגזירת ה' ומגורלו.

משה היה לא רק תינוק ייחודי, שהוכשר לקראת ייעודו, אלא כבר כנער צעיר גילה תכונות מנהיג מובהקות. משגדל, לא דאג לתענוגותיו האישיים בארמון פרעה, אלא הלך לראות בסבלות עמו. הוא מחסל בדיבור - תוך אמירת השם המפורש - את המצרי שהיכה יהודי, ומפריד בין שני ניצים עבריים, דתן ואבירם, שגם הלשינו עליו על הריגת המצרי. בדרך ניסית ניצל משה מגזירת המוות שהייתה צפויה לו. במדרש מסופר על יועצו של פרעה, שהציע להניח לפניו שתי קערות, אחת של זהב ואחת של גחלים. אם משה יניח ידו בקערת הזהב, ההנחה הייתה שהוא טוען לכתר ומורד במלכות, ואז דינו נחרץ למוות. אולם, מלאך ה' הסיט את ידו של הנער משה אל הגחלים, וכשהכניס אותם לפיו נכווה ונעשה כבד פה.

משה, ברוב ענוותנותו, דוחה את הצעת המנהיגות של הקב"ה שנגלה אליו בסנה הבוער. הסנה הוא בעל משמעות סמלית כפולה. הוא שיח נמוך, המסמל את הענווה הדרושה למנהיג - ואף במבחן זה עמד משה בכבוד - והוא גם בעל משמעות לאומית. הסנה בער מבלי שאוּכַּל, המסמל את נצחיותו של עם ישראל למרות סבלו.

גמגומו של משה, ששימש בידו עילה לדחיית המנהיגות, לטובת אחיו הבכור אהרון, לא היה לשווא. הוא נשא מסר חינוכי לעם, כי משה יגאל את העם לא בזכות הכושר הרטורי שלו, המשמש מבחן למנהיג טוב, ויכולת השכנוע שלו בדיבור לפני פרעה, אלא בחסדי ה' בלבד. כך הצלת העם לא תיוחס לרטוריקה של המנהיג אלא להשגחה העליונה. ואכן כדוברו הנאמן שימש אחיו אהרן הכוהן.

בגזירת ה', משה מקבל עליו אפוא את תפקיד גאולת ישראל, כשאת כל חייו הוא מקריב למען עמו, תוך מיזוג בלתי מתפשר של זהותו האישית עם זהותו הלאומית.

אף כרועה צאן הוכיח רחמנות ונאמנות מוחלטת זו. כשאבד לו גדי אחד, רץ במדבר כדי להחזירו, ובדרך זו נקלע אל הסנה הבוער. והשאר כבר היסטוריה.

שבת שלום!