פקק תנוחה

גשמים כבדים פוקקים בימים אלה כבישים ראשיים בכל רחבי הארץ. הם כופים על מאות אלפי נהגים להאט את הנסיעה. הם קולעים אותם למצב, שבו הם נאלצו בעל כורחם לקבל את עליונותם הניצחת של איתני הטבע. הם מעמתים אותם עם קוצר ידם, גוזרים עליהם שעות של אפס מעשה.

אנשים יושבים זה לצד זה בקופסאות פח, צפופים כסרדינים. הם מנסים להעביר את הזמן שאינו עובר. התנועה זוחלת, נבלמת, נתקעת. הסבלנות פוקעת, העצבים מתרפטים. זה לא מקדם אותם לשום מקום. הם מבינים כי הם מבזבזים משאבים רגשיים לשווא. הטבע בשלו.

בחדשות מדווחים על פקקי תנועה. זו אינה תנועה, זו תנוחה. מכוניות עומדות ובתוכן יושבים אנשים. לאחר שסיימו לשוחח עם אנשים ולסמס להם, הם עדיין תקועים בפקק התנוחה, לא יכולים לזוז, לא יכולים לצאת, תלויים בין המקום שממנו יצאו לבין המקום שאליו הם אמורים להגיע. מה עושים? שותקים? מדברים? מתעצבנים? כוססים ציפורניים? אוכלים את הלב? מקללים את התשתיות? את אלוהים?

בהיעדר יכולת לזוז, לנוע, לשקוע בים הקטנות, להיטרד בשל זוטות, לקנות מוצרים ביריד ההבלים, להסיח דעת במכלול האביזרים המאפשרים להם ואף מעודדים אותם לעשות זאת, הם תקועים בשיטפון הגדול וחשים עד כמה קצרה וקמוצה היא יד המושיע והגואל ועד כמה ריקה היא כוס הישועה.

מה נותר? להמתין שהפקק ישתחרר והתנועה, אכן, תנוע, כתמיד, הלוך ושוב, וחוזר חלילה, ושוב אפשר יהיה לגנוב אור ברמזור, לעקוף במקום אסור, לקלל את הנהג המאחר בשבריר שנייה להתקדם, לסכן ולהסתכן בין נחשי האספלט הארסיים, לשוב ולהיות הישראלי הממוצע, שבסך-הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, ושיישרף העולם, ובלבד שלא ישבית אותו גשם בנתיבי איילון.