האם תשלום מיסים יכול להיחשב כמעשר?

מדינת ישראל היא מדינת רווחה: "מדינה, אשר על-פי חוק דואגת לאזרחיה מלידתם ועד מותם, בתחומים חברתיים וכלכליים כמו חינוך, בריאות ורווחה" (יצחקי, מירן, 1997). תפקיד המדינה הוא לדאוג לרווחתם הכלכלית של תושביה ואזרחיה. דאגה לרווחתם הכלכלית הבסיסית ולתחומים שונים בחייהם. מאיפה מדינת ישראל שואבת את האמצעים הכלכליים לכך? בעיקר מכספי המיסים - הישירים והעקיפים, שהאזרח משלם בהזדמנויות שונות של חייו - מע"מ, מס הכנסה, ביטוח בריאות ועוד.

האדם היהודי מחויב בצדקה. הן בתור חברה והן בתור יחיד. האדם בישראל מחויב להפריש מעשר - להקצות סכום מסוים ממשכורתו או כמות מסוימת מתבואתו ותוצריו החקלאיים, לצדקה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". על-פי הרב אליעזר מלמד שליט"א: "עיקר המעשר ניתקן לחלקו לעמלי תורה אומנם קרוביו העניים קודמים להם ואפילו בניו ובנותיו הנשואים כשאין להם כדי פרנסתם. ויכול להשתמש במעשר כספים להכנסת כלה או לחולים וכן לבניית בתי כנסת ומקוואות וכיו"ב מצרכי הציבור...".

הרב הוסיף כי "מעשר כספים" זה אינו חובה מן התורה ואף לא מדרבנן (כן הסכימו הרבה אחרונים וזוהי גם כן דעת רבנו הרמב"ם ומרן השו"ע). אבל היא הנהגה טובה...".

כספינו - למעננו

במדינת ישראל, סכומים מסוימים מנוכים ממשכורתו של האדם שעובד, זורע וחורש (בין מי שבפועל ובין מי שעושה זאת בדרכים חלופיות המותאמות לימינו אנו) ומועברים לקופת המדינה. משם מועבר הכסף, בין השאר, לאוכלוסיות החלשות כלכלית ולרווחתן.

תקציב המדינה הממומן על ידינו, האזרחים, נוגע ומסייע בכל תחומי חייהם של אזרחי המדינה: משרד החינוך הכולל פרנוס תלמידי חכמים, פיתוח עולם התורה ועזרה כלכלית לחובשי ספסלי בתי מדרש בארץ ישראל, משרד רווחה הדואג בין השאר לקורת גג מעל לראשו של כל אזרח, דאגה לניצולי שואה, סל בריאות, קליטת עלייה, יישוב הארץ (לעניות דעתי, בהחלט שלא מספיק! אך עם כל זאת דואגת המדינה לפיתוח תשתיות ודברים רבים אחרים בתחום) ועוד פעולות רבות ומסועפות שאפשר לבחון באתר אגף התקציבים של משרד האוצר. מטרות התואמות את תפקידי כספי המעשר על-פי הרב מלמד שליט"א.

אמנם לא רק האוכלוסיות החלשות כלכלית נהנות מכספי המיסים, אומנם הכספים לא משמשים רק למטרות התואמות את המעשר ההלכתי ואמנם יש שיפורים רבים שניתן לעשות: שינויים הנוגעים לניצול נכון יותר של התקציב וחלוקה שוויונית יותר של הכספים בין הרשויות והגורמים השונים, אך למרות כל זאת - ניתן לקבוע בוודאות שכספי המעשר מועברים לאוכלוסיות שזקוקות לכך ולפיתוח היישוב היהודי-רוחני בארץ ישראל.

העוני לא יחדל

ראיתי כי כספי מיסים הניתנים מכיסו הפרטי של האדם מועברים על-פי רוב לגופים שונים הממלאים את הפונקציות שאותן כספי המעשר צריכים למלא. האם ניתן לקבוע לאור העובדות הללו כי כספי מיסים יכולים להוות כספי מעשר? ה"ציץ אליעזר" פוסק בענייני מעשר: "זה רשאי אדם להחשיב חלק מהמיסים שלו, שכן רשויות המס (גם המדינה וגם הרשויות המוניציפליות) מתקצבות בין השאר גם צרכי צדקה...". בעקבות כל העובדות, ניתן לכאורה לקבוע שכן, אפילו באופן חלקי.

אוסיף ואציג נקודת התבוננות נוספת: בספר דברים [ט"ו, י"א] נכתב: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצווך לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". גם במציאות מתוקנת, שאליה עמנו שואף ומתפלל, במציאות של ימות משיח, ימי גאולה - לא ייפסק העוני מקרבנו.

הרב קוק כותב בעין איה פאה, סימן ב: "וכן הוא במדות העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתף בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והם באים לצאת בפעלם רק ע"י מציאות העניות...".

לאור האמור לעיל, נסיק כי מצוות הצדקה ממלאת פונקציות שונות. ראשית, דאגה לרווחתו של העני, אך מעבר לכך - זיכוך האדם הישראלי - הפיכתו לטוב יותר, חושב יותר על הזולת, הגברת הסולידריות החברתית שאותה מרגיש ולפיה פועל כל אדם ואדם ועוד. זאת אומרת, שיש משמעות לפעולת נתינת הצדקה ללא תיווך. האדם יכול להרגיש את מצוקתו של העני ולפתח חמלה כלפיו והבנה שהוא ככל האדם ממש, רק כאשר הוא נפגש איתו באופן בלתי אמצעי ולא רק דואג לו באופן פרקטי על-ידי העברת כסף מכיסו לקופת הקהילה או המדינה. ואכן לאור כך נפסקו פסקי הלכה שונים המורים לעשר כספים בנוסף לתשלום כספי המיסים.

לסיכום - אינני רב ופוסק, אך לאור הדברים שהבאתי לעיל נוכחתי לראות כי ניתן לתרום חלק מסכום המעשר מכספי המיסים ועם זאת, להמשיך ולתרום באופן ישיר - כל אדם לפי הדרכים המתאפשרות לו.