הנה ככל שהימים עוברים וחולפים מרגישים בלב מידה קשה אשר נהיית חלק מהעולם החדש. כל אדם מסתכל על עצמו, על הנאותיו, האינטרסים שלו ועושה את המבחן מה טוב לו, מה יועיל לו, מה רע לו, מה יסכן אותו? וכך עוברים להם החיים ואף בדברים רוחניים, האדם בודק ומסתכל על ההשגות שלו הפרטיות בעבודת ה' ונמנע מלראות מה יהיה עם חבריו, מה יהיה עם קרוביו.
מי שיראת ה' עליו, צריך לדעת שזו עצת היצר הרע וצריך האדם לחשוב ולראות מה עם חברו. וזו הייתה הדרך אשר אבותינו נהגו בה בשעת הגלות הקשה בארץ מצרים, דאגו והצטערו כל אחד על צער חברו.
וביותר צריכים לדאוג ולהסתכל על חינוך של ילדי ישראל. וכך מסופר על אחד האדמו"רים הקדושים אשר בנו, שלימים ירש את מקום אביו ואף הוא היה קדוש עליון. היה גר בבית אצל אביו ובאחד הימים בן האדמו"ר היה בחדרו לומד ומתפלל, והנכד נפל מן המיטה על הרצפה והיה בוכה בכי גדול. האבא לא שמע את הבכי מרוב דבקותו בתורה ובתפילה, אך הסבא האדמו"ר שהיה בקומה אחרת לגמרי ואף הוא היה עסוק בלימוד ובעבודת ה', רץ מהר לבדוק מה קרה עם נכדו. והנה רואה את הנכד על הקרקע בוכה ובנו לא שומע מרוב דבקותו בה' את בכי בנו. עצר האדמו"ר את בנו מן הלימוד ואמר לו: בני, אמת שחייב יהודי ללמוד ולהידבק בהקב"ה, אך דע לך, גם כשאנחנו לומדים ודבוקים בה', אסור לנו שלא לשמוע את התינוקיים והקטנים בוכים, צריך לשמוע אותם ולשמור עליהם ולהציל אותם.
הנה לכל אדם יש את כל ההיתרים והפטורים להצדיק את עצמו ויכול לראות רק את ענייניו ולחיות
סביב העולם שלו, אך זה אסור. צריכים עם כל הרצון הטוב לעלות ולהתעלות, לשמוע את הבכי של התינוקיים ולא לבנות מחסומים אפילו בעניינים רוחניים לצרת חברנו ולבכי ולמשברים של השני.
ודבר זה ראינו לאורך כל גלות מצרים, איך השוטרים שהיו יהודים, הם קיבלו את המכות והביזיונות מן המצרים והם לא הסכימו לצער את בני ישראל. איך כל יהודי כאב והצטער את צער חברו, איך משה רבינו היה הולך עם בני ישראל בשעת עבודתם, עבודת הפרך, והיה שם את כתפו לעזור להם בעבודתם לראות ולחיות את הכאב של האחר.
וזו מעלה רמה וגדולה מאוד ובפרט בימים אלו, שהחיים מובילים את האדם להיות יחיד בכל עניין ודבר. כל המושג חברות נפרם מיום ליום. כל המושג מסירות מתאדה מיום ליום. על הדברים האלו צריכים לעמוד ולהילחם ולזכות לתקן עולם במלכות שדי, ונדע שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד.
זכות אבות לעד הנה בפרשות אלו מוצאים דבר של פלא גדול. הקב"ה מצווה את משה רבינו שאם פרעה ירצה לראות אות או מופת, משה יקח את המטה וישליך אותו לארץ והמטה יהפוך לנחש. וכך היה. ואחרי כן הנחש שזה המטה יבלע את כל הנחשים של חרטומי מצרים. ועל זה אומרת הגמרא במסכת שבת צ"ז, שהמטה הפך לנחש וחזר להיות מטה, ואז המטה בלע את הנחשים של חרטומי מצרים. והנה קשה ביותר, מדוע הקב"ה עושה ניסים כאלו מחוץ לדרך הטבע? מספיק הנס הגדול שמטה נהפך לנחש ובולע נחשים וחוזר להיות מטה. מדוע צריך שיחזור להיות מטה וכמטה יבלע את הנחשים של החרטומים?
אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול - זכות אבות היא כוח גדול ביותר ואין כוח העומד בפני זכות אבות. וגם אם לפעמים מצערים את בני האבות, אפשר שיעבור זמן והאדם יחשוב שעבר חלף מה שעשה, אך טעות בידו. וכבר אמרו חז"ל ולא ראיתי צדיק נעזב - אין מציאות שהאבות יעזבו את בניהם וזרעו מבקש לחם, ימים עוברים ופתאום רואים את כוח אבותם עומדת להם.
והנה בני ישראל בארץ מצרים לא היו להם הרבה זכויות וכל כוחם היה להישען על אבותם. ופרעה ברשעותו היה טוען, נגמר כוחה של הזכות אבות, וכמו שמובא: "אשר לא ידע את יוסף", לא הכיר ולא האמין יותר באחדות עם ישראל, שכח מכל הטוב והצדקות שראה.
לכן הנס שביקש הקב"ה להראות לפרעה הוא המטה, לזרוק אותו לארץ, נהפך לנחש, אלו האבות שהיו עומדים על הפרץ לשמור ולהגן על בניהם בחייהם. אך פרעה, אל לך לחשוב שכשהנחש אינו יותר וחזר להיות מטה אינו יכול לפעול ולעזור, אלא הנה חזר להיות מטה ועם כל זה בתור מטה הוא בולע את כל הנחשים של החרטומים.
כך זכות אבות ושני עפר עומדים, ואף שלא נראה מה יועילו ואיך יועילו, זה נראה עולם של כל דאלים גבר ומי שהתחכם וזמם בעורמה יותר לחברו נצחו, אך זו הטעות הגדולה. גם המטה יכול לבלוע את הנחשים של החרטומים. האמונה והביטחון והמחשבה הנכונה וההליכה עם האמת - סופם לנצח ולהביא את האור הגדול.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
