שוב הש"ג משלם את המחיר

מי שציפה להפתעות מרעישות בעקבות פרסום דוח מבקר המדינה ב"פרשת הרפז", התבדה. פיטוריו של אל"ם וינר מוצדקים לחלוטין. הרמטכ"ל נהג נכון בהתחשב בממצאים הדוח ומעורבותו האינטנסיבית של וינר בפרשה. אלא מהי? אם המהלך הזה נועד כדי לסתום את הגולל על כל הפרשה, כי אז המעשה ייחשב למריחה נוספת בה בעת שהמדובר בפרשה שבה היו מעורבים גורמים שונים ומשונים, בעלי שררה וקצינים בכירים ביותר בצה"ל. לא יתכן ווינר יהיה האיש היחידי אשר משלם את מחיר ההרפתקה נוסח מדינות אפריקה המפגרות. אם כך יקרה, לא תהיה זו רק מראית עין מכוערת אלא לעולם לא יימחק החשד שמא היה כאן ניסיון לסתום את הפיות, להסתיר עובדות מחרידות, לכאורה, ולצעוד קדימה כאילו דבר לא קרה ורק אל"מ נאמן כמו פודל כלפי מפקדו, כמו משרת אדונו, נתמלא חרון ושנאה כלפי שר הביטחון.

למקרא דוח המבקר מובן שוינר היה הפיון במלחמת הלשכות שהתנהלה תחת עיניהם העצומות של שומרי גחלת החוק. לא יתכן ששוב מצליחים לשטות בציבור ולהוליך אותו שולל באשר לחומרת המעשים המיוחסים לכל כך הרבה גורמים. חקירה מאומצת שבה נוטלים חלק כל גורמי אכיפת החוק היא הפתרון הטוב ביותר כדי להגיע לשורשי הבעיה: ממשק בלתי נסבל בין הפוליטיקאים לבין ראשי מערכת הביטחון, קרבה גדולה מידי, מסוכנת מידי ובלתי יעילה בעליל. כזו חקירה לא תהיה. האינטרסים כה גדולים עד כדי היווצרות אווירה של יד רוחצת יד, של נפוטיזם ושל סתימת פיות שמא הגחלת ה"לוחמת" תזדעזע ואמות הסיפין ירעדו.

ההיסטוריה של ישראל היא שרשרת בלתי פוסקת של עשיית אי-צדק עם האחראים על המחדלים הביטחוניים והמדיניים והענשתם בלבד של אלה אשר נמצאים בקו החזית. ב"עורף" החם, בקריה זו או בקריה האחרת, דרים זה לצד זה אותם קומבינטורים שידם במעל, שאחריותם אפסית וסמכויותיהם נושקות שמים. לצורך העניין, ב"פרשת הרפז" וינר והרפז עצמו הם השלוחים. המשלחים שוכנים לבטח ומטילים את אימתם. קשר השתיקה עובד היטב. תחת כסות "בטחון המדינה" ומיני מילים מכובסות, את האמת כולה לא נדע, ככל הנראה. היא תסתתר לה אי-שם בין ערימות המסמכים באחד הארכיונים הסודיים תחת משמר כבד, כי אלה הבורחים מאחריות על ניהול ענייניהם, הם האחראיים על מה יוטל איפול ומה יהיה "סודי ביותר". זה דינם של מסמכים רבים אשר יכולים לשפוך אור על אירועים משמעותיים ביותר בחיי החברה בישראל, אך מי ירצה לשבור "אגדות" שנבנו בעמל רב סביבם?

"פרשת הרפז" היא סימפטום חברתי מובהק. נכון שהמדובר בקצינים ומערכת הביטחון אך התנהגותם היא אות ו"מופת" לדפוסים חברתיים שהתקבעו בישראל. ראשי מערכת הביטחון וראשי הצבא רואים במערכת משהו הגובל בקניין פרטי. כל מעשה מותר, כמובן בשם הביטחון. רכוש צה"ל הוא רכושם ולא רכוש אזרחי ישראל. מותר להם לעשות בו כל שימוש כי מי יותר מהם יודע מה טוב "לבטחון המדינה".

זה מגוחך, זה הזוי, ולדאבון הלב, זו המציאות. שלוחיותיה של תרבות זו מקובעות היטב גם במערכות אחרות. מבלי משים, נוצרה אחדות רעים, וכידוע ערך הרעות במערכת הביטחון מעל הכל: אין מפקירים חברים בשדה הקוצים של חקירות. הש"ג ישלם את המחיר והם יצעדו קדימה אל המזימה הבאה.

אלא שלו כל המעשים הנלוזים הללו היו מתרחשים מבלי להשפיע עלינו אפשר היה לעבור לסדר היום. הבעיה ה"קטנה" היא שאלה מנהלים את חיינו ואנו כמו עיוורים הולכים שבי אחריהם.