אובססיבי לריק

ליאור לנדברג, "הישראלים החדשים", מעריב - דעות, 2.1.13, חוזר לשד העדתי ומנסה לרתום אותו לדיון חסר תכלית במערכת הבחירות הנוכחית. המירשם של ליאור הוא סלט של מושגים הלקוחים מתחומי האפליה, ההדרה, שילוב עדות ומנהגים ושינויים דמוגרפיים-חברתיים, המשנים פני אומות ומדינות. אני מנחש שמטרת המאמר היא להעביר מסר כלשהו, שאמור להיות רלוונטי למערכת הבחירות הנוכחית ולמה שיבוא אחריה. אולם טיבו של סלט שהוא מטשטש "מסר פרטני" ייחודי ואופייני של צבע וטעם, של רכות וקשיות, של לחלוחית ויובש. ליאור מצליח לסלט אותנו לדעת בהצלחה רבה, משום שמאמרו נעדר מסר קונקרטי, או שהמסר אינו רלוונטי או אינו עובר .

השד העדתי כמושג אינו חדש במקומותינו. שס למשל קמה על יסודו, השתחררה ממנו במידה רבה בשנים האחרנות וחזרה אליו במערכת בחירות זו בזכות שובו של דרעי לפוליטיקה. דרעי שאיבד מקסמו "בשנות הקיפאון" שגזרו עליו משפטו ושנות הכלא, חיפש כנראה במרץ רב "פרובוקציה תורנית", שתפיח רוח חיים בדימוי הדהוי שהוא מציג כיום. השד העדתי שהיה באופנה "בקדנציה הקודמת" של דרעי בפוליטיקה, איבד מקסמו ומרלוונטיותו, בוודאי לאחר העליה הענקית מרוסיה והעליה החשובה מאתיופיה, שתי קבוצות חדשות יחסית במקומותינו המשתלבות היטב בכל תחומי החיים, דבר שכנראה נעלם מעיניו. לא יתכן שד עדתי כאשר למעלה ממחצית הציבור הם מקופחים כרוניים ללא תנאי במקומותינו. ומקופחים שמקפחים את עצמם, הם סתם לא יוצלחים, או שיש בהם באג גנטי או התנהגותי אמיתי.

כך או כך, השד העדתי איננו רלוונטי עוד למציאות בה אנו חיים כיום. יש עדיין קשיים בכל העדות, אבל כבר אין כאן "שחורים" במובן של מודרים מחמת מוצאם, ואם בכלל יש עדיין כאלה, הם נמצאים בעדה האתיופית הרבה יותר מאשר בעדות יוצאי צפון אפריקה או מדינות ערב.

"נשיא שחור" כבר היה לנו, ולא שבענו ממנו נחת רבה, לשון המעטה. לפניו היה "נשיא לבן", שגם ממנו לא שבענו נחת במיוחד. למעשה, הקדמנו את ארה"ב בעניין "נשיא שחור משלנו", למרות שאנו מדינת הגירה מובהקת הרבה יותר מארה"ב, ובעלי היסטוריה ותרבות פוליטית צעירות יותר ומגובשות הרבה פחות מזו האמריקנית. שיבטיות נמצאת בגנים של העם היהודי. עם ישראל נולד משבטים והתגבש לכלל קהילה אחת במשך קרוב לאלף שנים. אחר-כך יצא לגלות למשך כ-2000 שנה, בהן פוזר על פני מאות רבות של עמים וקהילות. אך פלא הוא שהצליח להגיע עד הלום ב-64 שנות עצמאות, ועם עלייה מיותר מ-100 מדינות שונות. מה יכולה ללמד אותנו אמריקה בסוגיות אלה?!

אמריקה הולכת בכיוון הפוך לשלנו: מרוב מוצק והומוגני למדי של לבנים, נוצרים, ממוצא אירופי, היא מתפתחת עתה לערב רב של עדות, תרבויות, דתות ולשונות-מקור. כל אלה אמורות עתה לחיות כישות מדינית אחודה ומלוכדת, בתוקף חוקה שאותה ניסחה קבוצת חכמי-מדינה מהעידן ההומוגני, שעה שהבעיות ההולכות ונערמות לפתחה כיום טרם נראו באופק. האם תשכיל ארה"ב לצאת מכור ההיתוך שהיא גוזרת על עצמה מחוזקת, או שתתפורר מבפנים? - ימים יגידו. בינתיים הצעתו של ליאור ללמוד מאמריקה נראית במקרה הטוב מוקדמת מדי, ובמקרה הפחות טוב - בלתי מציאותית ובלתי רלוונטית בעליל.