אפסנאית או מחסנאית?

"לפעמים אני שואלת את עצמי האם הייתי בגלגול הקודם אפסנאית או מחסנאית? אני אוגרת ואוספת אריזות מנייר ומניילון. אין לי הסבר לזה", אומרת בת שיחי, אישה כבדת ממדים בת שבעים ותשע. "כל חיי אני אוגרת ניירות, צעיפים, חלוקי נחל, ספר תהלים קטן, אני ממש אובססיבית למוצרי חשמל, את אלה אני לא מוציאה מהקופסאות בכלל. לא מחדשת אותם. אוהבת לראות אותם בתוך האריזות מביטים אלי כלואים משם".

"אז בשביל מה את קונה ומאפסנת בבית אם המוצרים האלה לא בשימוש?" אני שואלת ובת שיחי ממשיכה בהתלהבות את קורותיה. "תראי אני אספנית. אני אוספת את זה ואת זה. לא קניתי. קיבלתי מתנות בחגים. הייתי מורה כל השנים, אחר כך מדריכה להוראת המתמטיקה בבית הספר. רכזת המקצוע כמה שנים טובות ולבסוף לקראת פרישה הציעו לי להיות מפקחת. המתנות בחגים מאוד מתגמלות. הכי אני אוהבת את מוצרי החשמל האלה. המתנות הכי שוות לאנשים הכי שווים. אני נותנת חיים למוצרים שונים בתוך השקיות. קירות הבית שלי עומדים מחוזקים מקופסאות אריזה מלאות. חללו של החדר מלא בשקיות נייר וניילון מלאות בכל טוב".

"יש לך משפחה, בעל, ילדים?" אני שואלת. "אז זהו", היא אומרת לי, "אני גרושה ללא ילדים. התחתנתי בגיל 22 באמצע לימודיי באוניברסיטה. החלטנו לא להביא ילדים עד שנסיים את הלימודים. בעלי למד פיזיקה וכתב הרבה ספרים בתחום. אחרי שסיימנו ללמוד ורצינו להביא ילדים לא הצלחנו. שנים היינו בטיפולי פוריות. ניסינו כל הזמן להרות וממש ללא הצלחה. הבעיה הייתה אצל שנינו. הוריו לחצו עליו שיעזוב אותי. נכנסו לנו לחיים, לא אפשרו לנו לנשום. הם רצו נכדים בכל מחיר ואילצו אותנו להתגרש. מאז לא התחתנתי. בעלי היה אהבת חיי. הוא התחתן עם אישה אחרת ולא הצליח להביא איתה ילדים. גם ממנה הוא התגרש. במקום להתמודד עם הבעיה, הוא התחתן והתגרש ארבע פעמים".

"ולמה לא פתחת פרק ב' בחייך?" אני שואלת אותה. והיא פותחת זוג עיניים תכולות מדהימות ביופיין, שממגנטות את עיניי. התכול הזה שואב אותי פנימה. אני מרגישה ריחוף בין מים לשמיים. קולה רך ומלטף מנער אותי מאשליית הריחוף. "דווקא אהבתי מישהו, אך מלחמת ששת הימים אספה אותו אל חיקה ולי נותר הזיכרון מאהבה שלא מומשה... מזל נאחס כזה להתאהב ולהישאר לבד. אחרי מותו של י' ממש לא היה לי חשק לפתח קשרי חברות עם אדם נוסף. הרגשתי מקוללת. אפילו הענשתי את עצמי וקראתי לעצמי בשם 'שורפת המזלות'. הייתי צעירה בת עשרים וארבע, תאבת חיים וחלומות, עוד יכולתי להגשים אותם אך אני נכנסתי לדיכאון. שתדעי לך שדיכאון זה מחלה. מחלה לא כתובה, אך היא מחלה".

כאב שחותך בבשר החי

"למה, מה הרגשת?" שאלתי. היא מנענעת את ראשה, לאות הסכמה עם עצמה. "להיות לבד כשחברותייך נשואות ומקימות משפחה, זה פוצע את הלב... והכאב הזה חותך בבשר החי ומזכיר לי ולכולנו שהחיים כמו משאית דוהרת, אסור לעצור בהם. המסלול מואץ ויש אדרנלין וצריך למצות אותם. ואני במקום להיות במסלול הזה הייתי בשוליו. רק היום כשאני סוקרת את מהלך חיי, אני מבינה שוויתרתי. הייתי צריכה להיאבק על הזכות שלי לאהוב, להיות נאהבת, להיות מאוהבת בתשוקה של החיים. ואני הייתי רק בשולי המסלול, מי יכול היה לראות אותי שם? אם אני לא ראיתי את עצמי? חיים שלמים בזבזתי על שטויות.

"אדם מעצב את גורלו ולא גורלו מעצב אותו, ככה אני מאמינה ובמקרה שלי נתתי לשגרה להוביל אותי לדרך ללא מוצא... ולא עשיתי כלום כדי לעצור את השגרה ולהכניס בה חיים מלאי התרגשות ויופי. לא עשיתי כלום עם עצמי. עד גיל חמישים הייתי רזה, עכשיו תראי אותי, לא סובלת את עצמי. במשך עשרים ותשע שנים הפכתי להיות מוצג ארכיאולוגי במוזיאון של החיים. מעין אריזת אדם. ככה חיה את חיי. האם את מאמינה שרק עכשיו התפכחתי ממציאות שכפיתי על עצמי? כל הזמן חייתי למען אחרים. עכשיו, בגיל הזה, הבנתי שזנחתי את עצמי. איפה החיים שלי? איפה? אדם צריך להתפכח בעודו צעיר ולהספיק ליהנות מהחיים. מה אני הספקתי?

"בבדידות היומיומית שלי אני מדברת אל שקיות האריזה שלי. בודקת תכולתן. מסירה את האבק שדבק בשוליהן. חיה אותן והן חיות אותי. מתחדשות מול עיניי... ואני נמוגה בתוך הבליל הזה של החיים שיצרתי סביבי".

"האם חשבת לתרום את מוצרי החשמל שלך למשפחות מעוטות יכולת? האם את יודעת איזו הרגשה זה עושה לנפש?" אני שואלת והיא מביטה בי ועיניה התכולות הופכות להיות פס צר לא מובן. גופה דרוך ושפתיה קפוצות. היא מתבוננת בי והכעס מצטבר היטב בלחייה האדומות ממאמץ. "את מתכוונת שאתרום את מה שאגרתי כל חיי? ולמה לי? זה שלי". "כדי לתת מתנה לנפשך" אני בוחנת את תגובתה. והיא עדיין דרוכה. "לתת מתנה למישהו שאין לו, זו נתינה וכשעושים אותה היא ממלאה את הנפש ברוחב לב. הנפש מתאווררת. זה עושה לה טוב. את תרגישי שהשנים שחלפו לידך ייעצרו פתאום, כי את ורק את תתני להן משמעות. איך... איך עושים את זה?".

כששאלה את השאלה הרגשתי שהיה לידי בלון הליום ענק שהגז והאוויר שמילאו אותו התפוגגו בבת אחת. "תבחרי לך אריזות שהיית רוצה לתת למשפחות מעוטות יכולת. תרשמי לך מה את רוצה לתת ותורידי לך לרכב את החבילות. אני אתאם פגישה איתך ועם חברה שלי שמתנדבת במקום שנקרא 'יד לחבר', זה ארגון התומך במשפחות קשות-יום, שמוצר חשמלי אחד משלך יכול להאיר להן את החיים". היא קמה ממקומה, לא לפני שלקחה ממני את מספר הטלפון שלי ואת הכתובת של הארגון. נפרדנו וקבענו להיפגש בעוד שלושה ימים. באתי למקום וחיכיתי שעתיים. היא לא הגיעה. לא צלצלה. צלצלתי אליה והשארתי הודעה במשיבון. אני מקווה ששלום לה.