את חרפת המחילה האוטומטית, נוכח רמיסת כבודם של חובשי הכיפות הסרוגות - אנו רגילים לספוג מפיהם של ראשי השבט, במיוחד אם האינטרסים האישיים הרבים שלהם נפגעים.

היו ימים לא רחוקים, שבהם עמדת הנחיתות הייתה כה בשפל, במיוחד בתקופת הגזירות והרדיפות סביב רצח רבין - אשר במהלכם רבים מבני המחנה הדתי-לאומי העדיפו גם לחמוק מהזירה, לחדול ולהיות, ובלבד שלא תיזדקר כלפיהם אצבע מעוקלת, מאשימה ומאיימת.

"אשמנו, בגדנו, עווינו, פשענו"... אות-קין הלך עמנו באשר היינו, ובאותה מגמה צינית הושתק כל דיון ציבורי בחשד מגוחך להמרדה והתססה, והשמאל היה מהלך במסדרונות השלטון כאביר כובש.

כהבלחת אור מנחמת, הוצבו תשעה מנדטים של המפד"ל בקדמת הבמה הפוליטית והציבור האנונימי הרחב אמר את שלו במערכת בחירות ראשונה מאז פרוץ הרעש והאימה. חרף סתימת הפיות השיטתית, רבבות המצביעים לא חששו להרהר אז בקול (הקול היחיד שהותר לעת הזאת - קולותיהם בקלפי), כי ההסתה היחידה שמשתוללת בארץ כיוון אחד לה; מאלו שאמצו את יצחק רבין רק אחרי לכתו.

היה גם רב מתנחל קולני אחד, שהיה מתריס בחוצות ומטיל אדי אלכוהול אל מדורת השבט, ועם שוך כל גרסה היוצאת מפיו, הפרקליטות המיומנת הייתה בודקת בציציותיו של רב זה או אחר, שניתן היה לזהותו בבת-קולו של מנקה-האורוות; ולא עוד, אלא משתעשעת בקלטות-שמע, שהייתה מוצאת תחת ידיהם של שומעי לקחו.

בינתיים גדל דור סרוג בארץ, שלא ידע את הרדיפות והתלאות של עטורי זקנים שבחרו לחשוב אחרת, והוא מתייצב עתה ערב גיוסו וערב בחירתו הראשונה לכנסת.

את שלו הוא מציע בעקביות חרף בהלת ההורים: התייצבות טוטלית ואוטומטית ביחידות חוד-החנית וגילוי נכונות להגן בגופו על כל שעל אדמה, ומן העבר השני - יעניק תקווה פרלמנטרית בדמות אלו שבאו חושך לגרש.

את הרדיפה ההיסטורית ההיא אומנם החמיץ נער-הגבעות, כשהוא כבר למוד מלקות יס"מ ומצולק מלפיתת אזיקים, ולצדו איש-הסיירת מבית-אל אכן לא ידע את מוראות הרחוב של תום עידן רבין.

אבל את הגרסה המעודכנת, זולה, בוטה ועלובה, הוא קיבל אתמול והיום, מפיו של ראש-ממשלה יהיר ודורסני, לכאורה מיועד למשרתו הרמה בשלישית; מדברר אנגלית אמריקנית ברשתות זרות, שלא היה שותף ל"הינתקות", רק שילם בעדה את כל הון משרדו כשר-אוצר, ולא עוד, אלא הניף יד לעידודה ופירש באמירה כוונתו; כזה שהיה עסוק בארבע השנים האחרונות בגיבוי לשלטון החוק, אשר פרש רשתו והטיל קרסיו על אורחותיהם ומהלכיהם של מורי-הוראה בישראל ולא בחל לשלח את נציגיו לירות גומי ביושבי ההר ובאישון לילה להטיל נשים ותינוקות אל הקור המקפיא.

יצחק רבין - את זאת הנער החסון שבגר איננו יודע - היה משתלח בחלוצים כב"פרופלורים", משתרך באחרית ימיו אחר ריקים ופוחזים, ששיבשו בו את בינתו הצברית ונטלו את אור-עיניו, ואולם מעולם לא הרים יד על אוהבי אדמה ולא הניס יהודי מביתו.

אם הסליחה תינתן גם הפעם, בפירושא או מכללא, להֵלך תזזיתי, שחזר לגרסתו הישנה והנועזת מימי דוד לוי ו"הקלטת הלוהטת" (במילים אחרות: מנהיג דגול, המאמץ קודים של ג'ונגל לשם הישרדות) - הרי שהליך הבעת האמון ומצעד ההצדעה, בהם משתתף, כרגע, הציבור-הרחב, במעין מעמד של העברת השרביט הלאומי לידי חובשי הכיפות הסרוגות, היה כלא היה.

בשפה הפוליטית יכולים הצעדים הבאים להיראות כך וקומתו של הציבור האמוני לא תיפול בשל כך כי-הוא-זה: חבירה אל אשת עקרונות, שמעולם לא קידמה את עצמה על חשבון השקפת עולמם של אחרים, ועם זאת מקדמת אידיאל של ערבות הדדית ואהבת ישראל.

אילו אני נפתלי בנט - שלצערי, כושל וממצמץ ראשון מול קסדתו של הקיסר הזחוח - הייתי יושב היום עם שלי יחימוביץ' ומתאם עמה מהלכי חבירה על בסיס עקרונות מוסר וצדק משותפים.

אל איחשד בעיניכם כמי שדעתו נטרפה: בנימין נתניהו כבר הצהיר על חזון שתי-המדינות, שלי יחימוביץ' עדיין מדברת בג'נטלמניות ובנימוס אודות תקוותנו במדינה אחת.

ותקוותה, אין צורך לומר, תקוותנו.