התיאורים השופכים את האור הבהיר ביותר על דמותו של ערפאת נמצאים בספרו של יון פצ'אפה שהיה ראש הביון הרומני בימי צ'אוצ'סקו וערק ב-1978 למערב. ערפאת ניהל יחסי שיתוף פעולה הדוקים עם צ'אוצ'סקו ובפניו לא היו לו סודות.
"הרגשתי צורך כפייתי להתקלח בכל פעם שערפאת נשק לי או אפילו לחץ את ידי" כתב פצ'אפה לאחר שקרא את הדוחות על ערפאת על כל פרטי השקרים, התחבולות והמעילות בכספים.
מבט נוסף אל מעמקי הרצחנות של ערפאת נותן פצ'אפה בתיאור המדהים של רצח נציג אש"ף בלונדון שעליו לקח אחריות אירגון "יוני השחור" של אבו נידאל. האני אל חסאן הודה בפני הרומנים כי ערפאת שולט בפעולותיו של אבו נידאל והוא שהורה על הרצח של האיש שלו כדי להפוך את אש"ף למתון יחסית במטרה להטעות את דעת הקהל המערבית. "בחיי לא ראיתי כל כך הרבה פיקחות, דם ותועבה שחברו יחד באדם אחד". כך הוגדר ערפאת על-ידי מונטיאנו, עמיתו של פצ'אפה.
כל העובדות הללו היו ידועות לראשי מדינות, עיתונאים ואנשי רוח בעולם ובישראל. גם חבורת אוסלו שהפקידה את שלומה ובטחונה של מדינת ישראל בידי המפלצת הזו, קראה מן הסתם את הספר של פצ'אפה שהיה אמור לתת לה תזכורת עליו באם שכחה את שרשרת מעשי הרצח המזוויעים של אלפי אנשים, נשים וטף שספגה ישראל מידיו. למרות זאת, ניהלו פרס, ביילין, סביר וגרוריהם מו"מ מתחנף עימו ונהנו מכל רגע.
מעניין היחס של הישראלים שהיו הקרבנות העיקריים של ערפאת, כפי שבאו לידי ביטוי בדברי אישים מפורסמים.
יצחק פרנקנטל שבנו החייל נרצח על-ידי מחבלים איחל לערפאת רפואה שלמה. רון פונדק, מיוזמי אוסלו משוכנע עד היום שפרס נובל הגיע לו. שר הבטחון לשעבר, פואד בן אליעזר, הצהיר במרס 2002 שהיה החודש הנורא ביותר של מלחמת אוסלו - 129 נרצחי טרור, שהוא שמח שערפאת חופשי. כמה חדשים קודם הוא הבטיח חגיגית: "אל תדאג אבו עמאר, אני ערב לבטחונך". הרב מנחם פרומן מתקוע היה אף הוא בקשר עם ערפאת.
אף הנשיא קצב שלא מזמן "כיבד את הפלשתינים הכואבים את מחלת מנהיגם" רחש כבוד אל הפרטנר ורצה להפגש עימו בעיצומה של המלחמה. "ערפאת יכול לחזור להיות רלוונטי" אמר לפני כשנתיים.
שמעון פרס אף הוא עדיין סבור שערפאת ראוי לפרס נובל לשלום שקיבל יחד עימו. פרס הגן וחיפה עליו בדעת הקהל, שיקר בעקביות שערפאת ניסה לכאורה לעצור את הטרור בשעה שידע בברור שהמצב הפוך, ועצר כל התקפה הסברתית על ערפאת בהיותו שר החוץ. יוסי ביילין, חבר ותיק, הציע לקבור אותו בהר הבית. אורי אבנרי התנדב לשמש לו מגן אנושי נגד צה"ל.
דעתו של עמרי שרון, איש הקשר של ראש הממשלה לערפאת מאלפת:
"ערפאת מריץ את הנושא הפלשתיני... הוא מפעיל את החלום הזה הרבה זמן, וגם אם את חלק מהדרכים או האמצעים שהם השתמשו בהם אני לא אהבתי, אתה לא יכול שלא להעריך את מה שהוא עושה. יש לו חלום. התרשמתי שהוא בן אדם מאוד ענייני, הוא מקשיב, הוא מדבר. הוא קיבל אותי בחום רב, ממש יפה. נראה שהדברים שהוא אמר לי היו מהלב". (17.9.01)
לא כולם התרשמו כך.
רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק, גירש בבוטות את ערפאת מכנס שאליו ניסה להכנס בעיצומה של תקופת אופוריית אוסלו, כשכל יתר העולם כירכר סביבו. קארה כריסטיאנסן, חבר ועדת פרס נובל, התפטר מהועדה היוקרתית לאחר שהחליטה להעניק לערפאת את פרס נובל לשלום. גם בישראל היו לא מעטים שלא כרעו, לא השתחוו ולא נסחפו בשטיפת המוח התקשורתית של אוסלו, ובכך הצילו חלק כלשהו מכבוד ישראל והמין האנושי.
בסופו של דבר מהוה היחס לערפאת מבחן מצויין לאופיו וערכיו של כל אדם- הגד לי מהו יחסך לערפאת ואומר לך מי אתה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
